בס"ד
דף הבית

אבנים שלמות וחומרי המזבח

נכתב ע"י שלמה משה שיינמן

תֹּכֶן הָעִנְיָנִים

א] הקדמה: מכתבי לרב אביגדור נבנצל שליט"א

ב] השעור של חגירת צפורן

ג] פנינה מתורבתת

ד] האם יש לפנינים דין אבנים?

ה] האם יש לפסול שימוש בפנינים כיון שיצירתן על ידי בעל חי לא כשרה ואולי יש לפסול מדין "מין המותר בפיך".

ו] האם יש פתרון אחר שמקובל על רוב גדול של הפוסקים שיותר זול ויותר מהר?

ז] מאמר באינטרנט המתאר חיתוך בסילון מים

ח] חיתוך אבני המזבח על ידי כלי כסף ונחושת

ט] שאלה נגד שיטת המלבי"ם ממסכת עבודה זרה דף נב עמוד ב

י] קושיא נגד השיטה האוסרת כל פעולה לנסר  או לסתת את האבנים

יא] ספיר מלאכותי

יב] אבנים שלמות – לדעת הרמב"ם

אבנים שלמות חלק ב

א] תגובת האדריכל גדעון חרלפ, מדוע לא לאמץ את הפתרונות שלי להשיג  אבנים "שלמות".

ב] תשובה לכל טענותיו

ג] איזה חומרים בנוסף לאבנים מותר לשים בתוך מזבח אבנים?

ד] ההיתר להוסיף עוד חומרים למזבח חוץ מאבנים, סיד, זפת , וקוניא

ה] דיון בדין זכוכית

ן] ראיה שאנו פוסקים למעשה שניתן לסמוך על ביטול להקל אפילו לענין איסור חמור

ז] האם גם לגבי דיני המקדש, שייך דין ביטול?

ח] הערוך לנר לסוכה דף מ"ח, שאל נגד הפסק של תוספות ששייך דין ביטול, בספלים לניסוך היין והמים

ט] האם יש לספלים בד"כ שם כלי?

י] חפץ שהוקדש אפילו לשימוש חד פעמי  יש לו דין דאורייתא של מעלין בקודש ואין מורידין

יא] דין ביטול בתפלין, כיצד פוסקים הפוסקים למעשה ומשמעות הפסק לדין ביטול במזבח

יב] הצעות למעשה איך לבנות השכבה החיצונית במזבח להיות עמיד לטמפרטורות גבוהות מלחים , חומצות ,  סולפטים ומים.

 

לכבוד הרב נבנצל שליט"א

 

לפני כמה חדשים שלחתי לכבוד הרב כמה אבנים קטנות משפת הים על יד קרית צאנז בנתניה והרב קבע שהם עדיין פסולות מצד השעור של חגירת צפורן.

ובעקבות דברי הרב חקרתי יותר המושג של חגירת צפורן.

ביו"ד סימן יח, ראיתי שהבית יוסף, הגר"א והש"ך כתבו שאנחנו למעשה מחמירים בסכיני שחיטה יותר מהשיעור של חגירת צפורן, לכן אין להביא ראיה לפסול אבן למזבח מסכיני של שחיטה של ימנו[i].

בערוך השלחן, על אותו סימן, המחבר סובר שאנו פוסקים כשיטת הרא"ה שלדעתו יותר מחמיר מכמה ראשונים בהגדרתו מה היא חגירת צפורן.

מסקנת הערוך השלחן שאם לאבן אין פגם שמעכב שיער, האבן כשרה למזבח וכן סכין שחיטה שאין לו פגם שמעכב שיער כשר לשחיטה.

וראיה, [אם נפסוק] כשיטת הרא"ה שאין הסכין או האבן צריכים להיות חלקות לגמרי, הביא הערוך השלחן ממה שרב אשי  הכשיר סכין [בחולין דף יז] הדומה לסאסאה.

וכן משמע משו"ע.

שולחן ערוך יורה דעה סימן יח

סכין חדה שהושחזה, והרי אינה חלקה אלא מגעתה כמגע ראש השבולת שהוא מסתבך באצבע, הואיל ואין בה פגם שוחטין בה (ל' רמב"ם שם דין י"ח). הגה: ואין אנו נוהגים לשחוט בה, לפי שאין אנו בקיאין בדבר ( - אגור וב"י ומהרש"ל פ"ק סימן ל"ז


תלמוד בבלי מסכת חולין דף יז עמוד ב

אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי: דמיא לסאסאה, מאי? אמר ליה: מאן יהיב לן מבשריה ואכלינן.

רש"י מסכת חולין דף יז עמוד ב

דמיא לסאסאה - ארישט"א זקן השבלים שאינו חלק כך סכין שאין פיה חלק אבל פגם אין לה אשפר"א בלע"ז

 

וברור לי [למרות שאין לי הוכחה של 100%] שגם תוספות לא מחמיר בהגדרת השיעור של חגירת צפורן, כאשר התוספות בחולין יז הציע, אבני נחל, כפתרון לדרישת הדין, שהמזבח תהיה מאבנים שלמות. וכן לכאורה פסק החפץ חיים בליקוטי הלכות כתוספות.

       אלא, אח"כ ראיתי בכף החיים שיש אחרונים שסוברים שגם לענין אבני מזבח וגם לענין סכין שחיטה יש לפסול בפגם כלשהו. ולמרות שלא בדקתי, אני מניח שהאחרונים הללו סוברים, שלמעשה קבלנו אבנים שלמות על ידי חיתוך בכלי נחושת [כשיטת חלק מן הראשונים].

 

לכן במאמץ למצוא פתרון הכשר לכו"ע או כמעט לכו"ע, בדקתי בכוון אחר.

 

קודם אביא הקדמה לדברי ממאמר שמצאתי באינטרנט:

הפנינה עצמה עשויה מחומר אורגני הנוצר מהפרשות הרכיכה שנוצרות כתוצאה מגירוי החודר לצדפה. הרכיכה מפרישה במהלך הזמן קלציט וארגוניט, המרכיבים העיקריים של סידן פחמתי

(3 CaCO), בשילוב עם פרוטאין קרני קשה בשם Conchiolin. שילוב הפרשות אלו נערמות אחת על השנייה בשכבות ויוצרות עם הזמן כדור מבהיק ומרהיב ביופיו.

כאשר תהליך זה מתרחש בעצמו, מכונה הצדפה "אם-הפנינה" או צִדְפַּת הַפְּנִינִים (Nacre). בניגוד לאמונה הרווחת, שהמקור הוא גרגיר חול שנכנס בטעות לצדפה, הרי שזה מתרחש לעתים נדירות. לרוב מקור הגירוי הוא אורגניזם טפיל, חומר אורגני כלשהו, או אפילו נזק לרקמת המגן הפנימית המגינה על הרכיכה. בדרך כלל הגירוי החיצוני נכנס לצדפה בעת שזו פוערת את שריונה.

פנינה מתורבתת

שליית פנינים כרוכה במקומות רבים בצלילה לפרקי זמן ממושכים, לעתים קרובות ללא אמצעי עזר. הצולל פוקק את אוזניו ונחיריו ושוהה במים במשך דקות תוך שימוש בצלילה חופשית בלבד. גם לאחר שהועלו הצדפות, הרי שפנינים נמצאות באחוז קטן ביותר מהצדפות שנשלו. מסיבה זו, רבים "מגדלים" פנינים מתורבתות: פנינים אלו גדלות בתוך צדפות בשבי, באמצעות גירויין באופן מלאכותי. פנינים אלו עגולות יותר מן הפנינים הטבעיות, וערכן נמוך הרבה יותר. הגירוי המלאכותי מתבצע בדרך כלל באופן שיגרום כמה שפחות דחייה לגוף זר, כדי שהרכיכה לא תמות: פותחים בכוח את שריון הצדפה - אך בזהירות רבה ולא יותר מסנטימטר אחד, ו"שותלים" בתוכה חתיכה זעירה שהופקה משריון צדפה אחרת, יחד עם חתיכה זעירה נוספת של קרום צדפה פנימי. לאחר מכן משאירים את הצדפה בתוך התקן רשת מיוחד מתחת לפני הים, לשנתיים שלוש. בניגוד לצדפות טבעיות, אחוז ההצלחה בגידול שכזה מגיע לכ-50%. [עד כאן הציטוט]

אפשר להשתמש גם בחומרים אחרים, כגון זכוכית, פלסטיק, חומרים מבעלי חיים וכדומה לגרום לצדף או הדומה לצדף ליצור פנינה.

 

האם רק סוג אחד של בעל חיים יוצרת פנינה?

תשובה: פנינה (Pearl), הקרויה גם מרגלית היא אבן יקרה הנוצרת לעתים ברכיכות ממחלקת הצדפות וכן לעתים בקונכיות שבלולים.

 

האם יש לפנינים דין אבנים?

 

לדעת רבנו בחיי היהלום באבני החשן היה הפנינה. וזה לשונו בשמות פרק טז "והבדולח פירשו בו שהוא היהלום הנקרא פירל"א שהיה חקוק בה זבלון וכן כתוב בספר מכלול בשרש בדולח".

 וגם אברבנל [שמות פרק טז] מזהה הבדולח כמרגליות עגולות ובעלות זוהר או בלע"ז פירלא [ע"פ פירושו לשמות כח|, שם הוא מביא שיש אומרים שזהו אבן התרשיש, אבל אח"כ הוא חולק על הדעה הזאת כי הוא קובע שהפירל"א קטן מדי [לחקוק בו שם שבט] ועגול מדי להיות א' מאבני החושן.

            מצד המציאות,לכאורה, לא צודק האברבנל, כי יש סוגי פנינים באנגלית [PEARLS] שאינם עגולים וגדולים ושטוחים מספיק כדי לחקוק בהם שם שבט. ומצד צבעו של הפנינה אין ראיה לפסול, כי בניגוד לכמה ראשונים הסוברים, שצבע תרשיש כצבע תכלת, יש אפשרות לפרש שצבע תרשיש = צבע הקצף של הים. שהרי בפירוש הרב סעדיה גאון לדניאל פרק י, פסוק ו, ד"ה וגויתו כתרשיש, הרב סעדיה כתב "ויש שפותרין כמו תרשיש שוהם, סוף דבר הוא גלי הים בעת תרוממנה גליו יראה בראש הגלים כמראה אבן תרשיש לבנה וזה שאנן מתרגמינן תרשיש כרום ימא".

 

הרב סעדיה גאון ורד"ק ואבן עזרא גם כן זיהו את הבדולח כסוג של פנינים או מרגליות.

ליתר דיוק הרב סעדיה מתרגם את המילה לערבית, לולו ובהערות חומש תורת חיים על המילה כתוב "הפנינים המופקים מהים ונמצאים כגרגרים לבנים בתוך נרתיק צדפים וכ"כ הראב"ע בשם רבנו".

ולפי התרגום ירושלמי על התורה, [שמות כח,כ דוקא  אבן השוהם היתה סוג של בדולח [בארמית בדולחא]. וצריך בדיקה במה שונה הבדולח משוהם, שהרי התורה בבראשית פרק ב, י"ב הבדילה בין 2 המושגים.

גם לפי הפשט של מסכת יומא דף ע"ה [אף על פי שאין הוכחה של 100%] השתמשו בבדולח, ומרגליות לאבני החושן

ככתוב:

והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר מאי בבקר בבקר. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן מדבר שירד להם בבקר בבקר מלמד שירדו להם לישראל אבנים טובות ומרגליות עם המן (שמות לה) והנשיאים הביאו את אבני השהם תנא נשיאים ממש וכן הוא אומר (משלי כה) נשיאים ורוח וגשם אין

לדעת בראשית רבה פרשה טז גם אם לא נזהה את אחד מאבני החושן עם הבדולח, לפחות נוכל לקרא את הבדולח בשם אבן, שהרי "אמר רבי אייבו את סבור כבדולח הזה שלפטמים ת"ל יגיד עליו ריעו [איוב לו,לג] מה זה אבן טובה אף זה אבן טובה". רב כשר העיר בתורה שלמה על הפסוק שיש סוג של בדולח הנעשה מעצים. וקצת מן התרגומים הבינו שהבדולח (של בראשית ב,יב) נעשה מן העצים. לכן המדרש פה קבע מגיד עליו ריעו, מה זה אבן טובה אף זה אבן טובה.

 

"אָדְמוּ עֶצֶם מִפְּנִינִים, סַפִּיר גִּזְרָתָם" (איכה ד,ז)

            יש אדם שטען שהפנינים שלנו אינן הפנינים של התנ"ך שהרי ממגילת איכה אנו רואים, שיש איזה מראה אדום לפנינים, והבדולח היה לבן כמבואר ביומא דף ע"ה.

            והתשובה שבמציאות, רוב הפנינים לבנות, אבל יש מיעוט מצוי שהם ורודות ומיעוט נדיר שהם אדומות. במאמר אתר באינטרנט

 http://www.pearl-guide.com/forum/natural-pearls/571-red-pearls.html

            קבעו שהבעל חי   pinna nobilis באיטליה מסוגל להפיק פנינים אדומות. וכן הוא גם במינים הבאים:

 Burmese pinctada maxima, the Atlantic pinctada atropurpurea, the North American Tampico pearly mussel and Unio margaritifera.  

ועוד קצת מינים.

            משמע מהתרגום של הרב קאפח לספר אמונות דעות המאמר החמישי שהרב סעידה גאון סובר שהפנינים [לפחות של איכה ד,ז] מתקרבות למראה אבן האודם. כי שם הרב סעדיה נותן כמה דוגמאות של חפצים שאפשר להבחין בהבדל ביניהם רק על יד מומחה. וכאן אצטט מדברי הרב קאפח.

            "וכך במקצוע המרגליות האודם והפנינים, וזולתם לא יבחין בהם אלא המומחה". ובלשון המקורי של הרב סעדיה: "וכד'לך פי צנאעה' אלג'והר מן יאקות ולולו וגירהמא לא יתבינהא אלא אלבציר".

            והעיר הרב קאפח הערה  19 : "יאקות" תרגמתי אודם, כי כך תרגם רבינו בשמות כח יז. ובהערה 20 : "לולו" . ורי"ת תרגם "פטדה" ואינו נכון. ואף הוסיף משלו מעט "בדלח".

            ובמאמר העשירי של אמונות ודעות, פרק יד, [לפי תרגומו של הרב קאפח] , הרב סעדיה הבדיל בין המושג מרגליות ופנינים. וכאן אצטט: "ויתקשט בה כפנינים וכמרגליות על המלכים כאמרו כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך". וכדי שלא תהיה סתירה בדברי  הרב סעדיה, יש להסביר שאף על פי שהפנינים הן סוג של מרגליות, כאשר יש סבה להדגיש דוקא פנינים, קוראים לשאר מרגליות, בשם מרגליות ופנינים בשם פנינים.

            עוד מצאתי בתרגומו של הרב קאפח לאמונות ודעות מאמר ראשון שסתם פנינה, לפי השקפת הרב סעדיה גאון, קטנה במדה, שהרי רב סעדיה קבע: "ועוד מסכלותם [של אלו הסוברים שהעולם נברא במקרה], מה שאמרו שכל דבר בהיר חלק פלט מהם, משמע מדבריהם אלה שהם סוברים שהכוכבים בגודל הגרגירים או הפנינים הנמצאים בארץ, ואינם יודעים כי אחד מן הכוכבים כמו כל הארץ פי כמה"

            וטרחתי להביא את כל זאת כדי לסלק קושיא שאולי ישאלו המומחים וגם להוכיח שלדעת הרב סעדיה גם אבן האודם מוגדרת בקבוצת המרגליות וגם לתקן מראש כמה טעויות בטקסט שמצאתי בתרגום של תקליטור בר-אילן לספר אמונות ודעות.

 

רש"י ומצודת דוד הגדירו את הפנינים כמרגליות

רשי על משלי ח,יא ד"ה מפנינים. מרגליות. וכן מצודת ציון למשלי ג,טו ד"ה יקרה. "חשובה היא מפנינים הם המרגליות". וכן ראיתי בתרגום של איוב פרק כח פסוק יח שהתרגום תרגם מפנינים = מן מרגלין.

[אבל התרגום על משלי מתרגם מפנינים = מן כיפי טבתא. ואולי כיפי זה מלשון אבנים או סלעים כמו שכתוב בילקוט שמעוני לתהלים פרק קב וכן בכתובות : "כי רצו עבדיך את אבניה. ר' אבא מנשק כיפי דעכו" וכן באחד הלשונות של רש"י במסכת כתובות, ד"ה "כיפי: כיפי דעכו סלעים".  וגם יש לציין שבאותו פרק (איוב כח, פסוק יט) התרגום של פטדת כוש = מרגלא ירקא דאתי מן כוש].

ביומא דף ע"ה, ר' אסי הסביר שהתכונה של המן המתוארת בתורה, כעין הבדולח , פירושו לבן כמרגלית. ואם בדולח = פנינים. משמע שלפי יומא הפנינים מוגדרות כמרגליות.

וכיון שרבו המקומות בש"ס המבדילים בין אבנים טובות ומרגליות,[לדוגמא: דברי רבי יוסי בן קסמא באבות פרק ו "אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם,
איני דר אלא במקום תורה"] אולי יש להוכיח מכאן שיש ראשונים שאינם נותנים לפנינים דין אבן.

יש לתרץ שהפנינים הן אבנים יקרות אבל פחות חשובות ממה שנקרא אבנים טובות

במדרש רבה על אסתר ב:ז כתוב: "אמר ר' לוי המחצב הזה לא נגלה לבריה אלא למלכות הרשעה הזאת. אתיבון והכתיב {דברי הימים א, כט] ,וכל אבן יקרה ואבני שיש לרוב. שלמה היה נותן מרגלית מכאן ומרגלית מכאן ואבני שיש באמצע", עד כאן לשון המדרש. משמע שלפי המדרש מה שמוגדר בתנ"ך כאבן יקרה מוגדר בלשון חז"ל, כמרגלית.

ראיה קצת מקידושין וחולין שסתם מרגלית היא פנינה

נאמר בסוף מסכת חולין וכדומה בקידושין דף ל"ט "על לישנא דרבי חוצפית המתורגמן חזא, דהוה מוטלת באשפה, אמר: פה שהפיק מרגליות ילחוך עפר?" אם נניח שמרגליות=פנינים מובן למה נאמר פה שהפיק מרגליות, שדומה לצדף שמפיק מרגליות בפיו.

מנין שאבנים טובות יותר חשובות ממרגליות?

במסכת עבודה זרה דף ח

דכי אתא רב דימי אמר תלתין ותרין קרבי עבדו רומאי בהדי יונאי ולא יכלו להו עד דשתפינהו לישראל בהדייהו והכי אתנו [פירוש רש"י: והכי אתנו. רומאי לישראל אי מינן מלכי כו'] בהדייהו אי מינן מלכי מנייכו הפרכי אי מנייכו מלכי מינן הפרכי ושלחו להו רומאי ליונאי עד האידנא עבידנא בקרבא השתא נעביד בדינא מרגלית ואבן טובה איזו מהן יעשה בסיס לחבירו שלחו להו מרגלית לאבן טובה. [פירוש רש"י: מרגלית. אינה חשובה כאבן טוב] אבן טובה <ואינך> [אנך] [פירוש רש"י: אינך. הוא נופך, קרבונקל"א] איזו מהן יעשה בסיס לחבירו אבן טובה לאינך. אינך וספר תורה איזו מהן יעשה בסיס לחבירו אינך לספר תורה שלחו להו [א"כ] אנן ספר תורה גבן וישראל בהדן כפו להו עשרין ושית שנין קמו להו בהימנותייהו בהדי ישראל מכאן ואילך אישתעבדו בהו מעיקרא מאי דרוש ולבסוף מאי דרוש מעיקרא דרוש (בראשית לג) נסעה ונלכה ואלכה לנגדך ולבסוף דרוש (בראשית לג) יעבר נא אדני לפני עבדו

עוד ראשונים שסוברים שיש לבדולח דין אבן

מהר"ם  על התורה (מובא בחומש תורת חיים) על בראשית ב,יב ד"ה שם הבדולח. "ב' ועינו כעין הבדולח (במדבר יא,ז) מכאן שאבנים טובות ירדו עם המן כי הכא.

רד"ק על ישעיה פרק ג פסוק יט

הנטופת – מן נטף ושחלת, ופירוש כלי שמניחין בו הצרי ותולין אותו הנשים בצואריהן, ויש מפרשים הענקים שעושין אותו מאבני הבדולח הקטנים וכן נקרא הבדולח הזך בערבי אלנטף וכן תרגם יונתן ענקיא.

גם רש"י על סוטה מט,ב הגדיר את הבדולח כאבן וכן הוא כתב בפירושו על התורה לבמדבר יא,ז אלא שיש בפירושו על התורה, 2 גרסאות. בגירסת תורת חיים, רש"י כתב בדלח. שם אבן טובה. ובגירסת  חמשה חומשי תורה המפואר, מאירת עיניים, במדבר, רש"י כתב בדולח. שם אבן טובה, קריסט"ל. ובפירושו ליחזקאל א,טז ד"ה כעין תרשיש רש"י כתב – כמו אבן טובה ששמה תרשיש קרישטא"ל בלע"ז. נמצא לפי הגירסא השניה ברש"י משמע שהבדולח אינו פנינה אלא אבן אחר.

תקדימים נוספים בדברי חז"ל שמרגליות מוגדרים כאבן

1] בפירוש המיוחס ליונתן בן עוזיאל, המובא בתורה שלמה של הרב כשר, גם אבני השוהם וגם אבני החושן מוגדרים כמרגליות. וכיון שגם פנינים מוגדרות כך [על ידי רש"י, ומצודת דוד]. לכאורה יש להבין מיונתן בן עוזיאל שעל פי תורה דין מרגליות כדין אבן.

וזה דברי יונתן לשמות כח, יז ומלאת בו מלואות של מרגליות טובות טורים של מרגליות טובות כנגד ארבעה כנפות של עולם טור ראשון אודם ירקן וברקת טור אחד ועליהם חקוק ומפורש שמות שבטי ראובן שמעון ולוי.

וזה לשון יונתן לשמות פרק לג, פסוק לה

ובחריטת מרגליות טובות למלא בהם את המלאכה ובנגרות העץ לעשות בכל עבודת אומנות

וכן ביונתן שמות לט פסוק י, "וימלאו בו ארבעה טורים מרגליות טובות"

2] פרק כג פרקי דרבי אליעזר, הוצאת חורב "אבן אחת של מרגלית היתה תלוי בתיבה".

3] פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא כג' - י' הדברות פירוש תליתאה

"מה פרע לו הקב"ה, זמן לו (מתוכו) [בתוכו] אבן אחת טובה של מרגלית, והיה מתפרנס הימנה כל ימיו"

4] ילקוט שמעוני על ישעיה פרק נ"ד: ושעריך לאבני אקדח, רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק עתיד הקב"ה לעשות שער המזרח של בית המקדש הוא ושני פשפשין אבן אחת של מרגליות, ר' יוחנן הוה יתיב ודריש גבי כנישתא בצפורי עתיד הקב"ה לעשות שער המזרחי של בית המקדש הוא ושני פשפשין אבן אחת של מרגלית, הוה תמן חד אפיקורוס אמר אפילו כהדא ביעתא דשפנינא לית אנן משכחין והדין יתיב ואמר הכדין. עם כשהוא מפרש בים הגדול שקעה ספינתו בים וירד לעמקי תהום וראה מלאכי השרת מסתתין בו בגלפים בו מסרגין בו אמר להם מהו זה, אמרו לו זה שער המזרחי של בית המקדש הוא ושני פשפשין אבן אחת של מרגלית, א"ל סבא סבא כל מה דאת יכיל למגלג גלוג למשבחא שבח דאלולא חמון עיני לא הוינא מהימנא, א"ל ואילו לא חמון עינך לא ההויתא מהימנא למילי דאורתיא תלא עינוי ואסתכל ביה מיד נעשה גל של עצמות. מעשה בחסיד אחד דהוה מטייל בששוניתא דימא דחיפא והרהר בלבו ואמר תאמר שהקב"ה עתיד לעשות שער המזרחי של בית המקדש הוא ושני פשפשיו אבן אחת של מרגליות, מיד יצתה בת קול ואמרה אלולא שאתה חסיד גמור כבר היתה מדת הדין פוגעת באותו האיש, העולם כלו בראתי בששה ימים דכתיב כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ ושער המזרח של בית המקדש אי אפשר לעשות הוא ושני פשפשים אבן אחת של מרגליות, מיד בקש רחמים על עצמו ואמר רבון העולמים אע"פ שבלבי הרהרתי בשפתי לא דברתי, מיד נעשה לו נס ונבקע הים לו וראה מלאכי השרת מסתתין בו מגלפין בו מסרגין בו, ואמר להם מה הוא זה, אמרו לו זה שער המזרחי של בית המקדש הוא ושני פשפשין אבן אחת של מרגלית:

ושמתי כדכד שמשותיך, א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן פליגי בה תרין מלאכי ברקיעא ומאן אינון מיכאל וגבריאל, ואמרי לה תרין אמוראי במערבא ומאן אינון יהודה וחזקיה בני ר' חייא, חד אמר של שוהם, וחד אמר של ישפה, אמר להם הקב"ה יהון כדין וכדין. מאי ושעריך לאבני אקדח, כי הא דר' יוחנן הוה יתיב וקא דריש עתיד הקב"ה להביא אבנים טובות ומרגליות של שלשים על שלשים וחוקק בהן עשר ברום עשרים ומעמידם בשערי ירושלים, לגלג עליו אותו תלמיד וכו' עד ועשאו גל של עצמות. מיתיבי ואולך אתכם קוממיות, ר"מ אומר מאתים אמה כשתי קומות של אדם הראשון, ר' יהודה אומר מאה אמה כתבנית היכל וכותליו שנאמר אשר בנינו כנטיעים מגדלים בנעוריהם בנותינו כזיויות מחוטבות תבנית היכל, הנך לכוי דבי זיקי:

וכל גבולך לאבני חפץ. אמר רבי בנימין לוי עתידין תחומי ירושלים להיות מלאים אבנים טובות ומרגליות וכל ישראל באים ונוטלים חפציהם מהם, לפי שישראל בעולם הזה מתחמים באבנים ובצרורות, אבל לעתיד לבא מתחמין באבנים טובות ובמרגליות, לפי שבעולם הזה אדם חייב לחברו הוא אומר לו לך נדון אצל הדיין פעמים שהוא עושה שלום ביניהם פעמים שאינו עושה שלום ביניהם, לית תרתין אפין נפקי מרציין, אבל לעתיד לבא אדם חייב לחברו והוא אומר לו לך נגדון אצל המשיח בירושלים, וכיון שמגיעים אצל תחומי ירושלים הם מוצאים אותם מלאים אבנים טובות ומרגליות והוא נסיב תרתין מנהון, וא"ל יתר מאלין אני חייב לך והוא אומר לו אף לא כדין יהא שרי לך יהא שביק לך, הה"ד השם גבולך שלום":

 

רעיון דומה שעתיד הקב"ה לעשות שער גדול לבית המקדש ושני פשפשים מאבן טובה אחת של מרגליות ניתן למצוא בפסיקתא רבתי פיסקא לב –עניה סוערה

וכן מובא בקיצור ממה שהבאתי לעיל בשם הילקוט שמעוני, במסכת בבא בתרא דף ע"ה,א.

 

5] הרד"ק בזכריה ט,ט"ז הגדיר אבני נזר בפסוק "אבנים טובות ומרגליות שמשימין אותם בעטרה". משמע שאבנים בלשון התנ"ך לדעת הרד"ק, כוללת מרגליות.

6] מאירי, בית הבחירה מסכת קידושין, על דף ז עמוד ב:

מרגלית שאין רוב בני אדם בקיאין בשומא שלהם כלל אין דעתה סומכת כלל עד שישומו לפניה על ידי בקיאים ואבנא דכוחלא הנזכרת למטה לא אבן של מרגלית היתה אלא אבן חקוקה שהיו נותנין בה כחול והוא דבר שערכו ידוע אלא שהוא מועט.

            7] רלב"ג – משלי פרק יז פסוק א ד"ה אבן חן השוחד. הנה השוחד הוא אבן חן בעיני האנשים אשר ינתן להם השוחד כאילו היה מרגליות שיתנו חן לנושאם אל כל אשר יפנה מהדברים יצליח.

            8] רש"י לדניאל פרק י פסוק ה: ד"ה בכתם אופז – בחגורה של קבוצת מרגליות, כל כתם ל' קבוצת זהב אבן יקרה.

9] רבנו בחיי ויקרא כו,יג עתיד הקב"ה להביא אבנים טובות ומרגליות וחוקק בהם עשר ברום עשרים ומעמידן בשערי ירושלים שנאמר ושעריך לאבני אקדח.

10] תוספות יום טוב פרק יא של כלים, משנה ח, ד"ה שירי קטלא כמלא צואר קטנה. תימא האי שירי קטלא היכי דמי? אי בחוט של פשתן וחוליות של מתכות. למה לי מלא צואר? הא כל חוליא בפני עצמה טמאה. ואי בחוט של פשתן וחוליות של מרגליות. כיון דחוט לאו בר קבולי טומאה משום מרגליות לא נחתא ליה טומאה. דה"ל כלי אבנים. עכ"ל [וכדומה מצאתי בר"ש]

האם יש לפסול שימוש בפנינים כיון שיצירתן על ידי בעל חי לא כשרה ואולי יש לפסול מדין "מין המותר בפיך"?

1 רבנו בחיי פוסל שימוש במשי לצרכי המשכן בגלל הדין של "מותר בפיך". ואף על פי כן הוא הכשיר את הפנינה לשימוש באבני החושן. משמע שאין הדין "מותר בפיך" שייך לפנינים.

2 מצד המשנה ברורה לא כל כך ברור שאנו פוסקים שיש חיוב להשתמש במין המותר בפיך לחפצי מצוה. המשנה ברורה פוסק בסימן תקפו הלכה א ד"ה וכן שופר מבהמה טמאה. "וכמו דלא הוכשרו תפילין ליעשות מעור בהמה טמאה וכתבו האחרונים שאין דין זה ברור ולהכי אם אין לו שופר אחר יתקע בו. אכן לא יברך עליו דשמא הוא פסול מדינא וכשיזדמן לו אח"כ שופר כשר צריך לתקוע עוד הפעם וג"כ בלא ברכה דשמא כבר יצא בשופר הראשון. ולכו"ע שופר של נבילה וטריפה כשר לתקוע בו.

3 התפארת ישראל שלשיטתו סבר שעושים שחלת לקטורת מנרתיק של שרץ [בניגוד לשיטתו של הרב קאפח וכמו כן הרב מנחם בורשטיין שליט"א שסוברים שמקור השחלת מצמח] הסביר בחומר בקודש, בהקדמה לסדר קדשים פרק שני אות סח, למה אין לאסור מצד "מותר בפיך". וזה לשונו:

י"ל התם הנרתיק של השרץ לא נאסר מעולם להדיוט, ומעיקרא עפרא בעלמא הוא, ולא גרע מיאלי דיחמורתא דשריין [כבכורות ד' ז], ואע"ג דעור תחש נמי לא חזי לאכילה, ואפ"ה אילו היה טמא היה אסור למלאכת שמים וכסוגיא דשבת הנ"ל, וע"כ ה"ט דאע"ג דעור ועצמות של נבילה כשאכלן אינו לוקה מדאינן ראויין לאכילה, אפ"ה עכ"פ לכתחלה אסורה [כרמב"ם פ"ד ממאכלות אסורות הי"ח], א"כ ה"נ בהנרתיק של השרץ ליתסר מה"ט? י"ל עור ועצמות מתחלה מחוברין היו לגמרי בבשר, להכי אסירי לכתחלה, ולהכי אסירי נמי לגבוה, משא"כ בנרתיק הנ"ל שהוא מובדל ומופרש מתחלת ברייתו מהשרץ, ואינו רק ביתו, להכי אפי' לכתחלה מותר באכילה להדיוט דמעיקרא עפרא בעלמא היה, ולהכי מותר נמי לגבוה.

 

4 גם אולי יש להכשיר מטעם "פירשא בעלמא הוא" בכורות ז,ב

5 בערוך השלחן סימן תקפו המחבר כתב :

 

וכתב רבינו הרמ"א וכן שופר מבהמה טמאה פסול עכ"ל כלומר דאפילו להפוסקים דמכל המינים שופר כשר מיהו מבהמה טמאה פסול דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא בהמה טהורה בלבד כדאמרינן בשבת [כ"ח:] לעניין מלאכת המשכן ע"ש כלומר דכל דבר שהמצוה הוי רק מבעל חי צריך בעל חי טהור לאפוקי כשא"צ להמצוה בעל חי כמו דפנות סוכה דגם עץ ואבן כשר פשיטא שמותר להעמיד אף בעל חי טמא לדופן כדאיתא בסוכה [כ"ג.] שמותר להעמיד פיל לדופן סוכה ע"ש משום דלא גרע מעץ ואבן

 

אם נניח שפנינים כשרות למזבח רק מטעם הסברו של הערוך השלחן האם אנו צריכים לחשוש מצד כשרות שבשר רותח מהמזבח יגע באבני הפנינים שם?

תשובה: הרמב"ם פוסק בהלכות בית הבחירה ב הלכה טז "כשבונין המזבח בונין אותו כולו אטום כמין עמוד ואין עושין בו חלל כלל, אלא מביא אבנים שלמות גדולות וקטנות ומביא סיד וזפת וקונייא וממחה ושופך לתוך מלבן גדול כמדתו ובונה ועולה"

ואם כן אם בכלל יש טעם לפנינים, הסיד יפגם בו. [הערה: אני עדיין מחכה לתשובה מארגון כשרות ששאלתי האם בכלל יש בעיה של כשרות של פנינים בנפרד ולא קבלתי מהם תשובה].

ובאופן תיאורטי אפשר לעשות את השכבה החיצונית של המזבח כולו מסיד וזפת כדי למונע חשש.

ואולי גם מצד דרישות של המהנדסים לעמוד בחום ובמשקל של הפרים והעצים על גב המזבח נצטרך לבנות כך.

אפילו אם נקבל את הפתרון של פנינים לאבני מזבח זה יקח כסף וזמן עד שהכל יהיה מוכן. גם צריך לבדוק מצד המעשי איך לבנות מזבח של פנינים,סיד וקוניא שיכול לעמוד בחום ובכובד של המזבח. האם יש פתרון אחר שמקובל על רוב גדול של הפוסקים שיותר זול ויותר מהר?

לענ"ד התשובה היא חיובית. אפשר לחתוך אבנים על ידי סילון מים ועל ידי גרמא כדי לצאת ידי כמעט כל השיטות. כן הציע הרב מנחם בורשטין שליט"א לחתוך אבנים על ידי סילון מים. ההצעה לחתוך על ידי גרמא זו התוספת שלי; מפני שיש אלו שפוסלים כל שינוי באבן על ידי כח אדם, ועל ידי גרמא יתכן שאפשר להגדיר את השינוי באבן כשינוי שלא בא מכח אדם. [ומצד האמת גם אם לא נקבל את החידוש שלי, לכאורה רוב הפוסקים יכשירו את חיתוך האבנים על ידי סילון מים בלבד, אלא אני מנסה למצוא דרך המקובלת על כל הפוסקים או כמעט כולם].

            וסיוע שהחומרא שלי מועילה, מהלכות מקואות פרק ז הלכה ג: "ואלו מעלין ולא פוסלין: השלג, והברד, והכפור, והגליד והמלח, וטיט הנרוק. כיצד? מקוה שיש בו מ' סאה חסר אחת ונפל לתוכו סאה מאחד מאלו ה"ז עולה למדתו והרי המקוה כשר ושלם, נמצאו מעלין ולא פוסלין. אפלו הביא ארבעים סאה שלג בתחילה והניחן בעוקה ורסקו שם הרי זה מקוה שלם וכשר.

            לכן כשם שקרח שהובא לעוקה, אינו נחשב שאוב בידי אדם להלכות מקוה, כך לגבי דין אבנים, אם נפעיל את המכונה שחותכת בסילון מים על ידי קרח שנמס למים [שהמים ידחפו את הכפתור ההפעלה] אין פעולת המכונה לענ"ד נקראת בידי אדם. [ואף על פי שיש מחלוקת ראשונים אם מים שאובים פוסלים מדאורייתא במקוה או רק מדרבנן, לא ראיתי מקום לפקפק, כיון שבדרך כלל תקנו דרבנן מעין הכללים דאורייתא וכיון שגם בהלכות שבת אנחנו לפעמים סוכמים על גרמא כסניף להקל].

            ואף על פי שמצד הפשט אין מקום להניח שסילון מים פסול מטעם חרב, פחדתי שיטעון הטוען, שכל דבר שנוצר על ידי אדם שמסוגל לקצר חיים של בני אדם נקראת חרב. ככתוב בדברי חז"ל "אין זה בדין שיונף המקצר על המאריך". ויטען הטוען שהברזל הוא רק דוגמא מצוי, למקצר. אי נמי, שיטען הטוען, שכל שינוי בשכבת החיצון של האבן שנעשה מכח אדם, פוסל מדין " אבנים שלמות". לכן הצעתי להוסיף את הנקודה של הפעלה על ידי גרמא. [ וגלי הים שאינם פוסלים את אבני הים, מוכיחים ששינוי שנעשה על ידי כח המיוחס רק לשמים, אינו פוסל. ואודה שצ"ע האם לשיטת היעב"ץ שאביא בעוד כמה דפים, די בגרמא כדי להכשיר].

            והעדפתי חיתוך על ידי סילון המים מעל חיתוך בלייזר, כי אין חימום של שטח האבן בחיתוך על ידי סילון מים ואין חשש שיש כאן לבנים.

            עכשיו אביא מעט רקע על חיתוך בסילון מים כדי להסביר איך הגעתי למסקנה שחיתוך על ידי סילון מים כשר לדעת כמעט כל הפוסקים.

 

מאמר באינטרנט המתאר חיתוך בסילון מים

עיבוד בסילון מים

מקור שיטה זו עוד בימים שעבדו במכרות פחם עם סילוני מים לסילוק הסלעים שנחצבו או פוצצו. ב-1930 רוסיה התקדמה בחקר סילון המים וניסתה לחתוך את הסלעים עצמם על ידי סילון מים רב עוצמה בלחץ 7000 PSI. בשנות ה-70 פיתחה ארצות הברית מכשירי חיתוך בסילון מים בלחץ 40,000 PSI .

על ידי יצירת כמות מים אדירה העוברת דרך חריץ צר מאוד, חלקיקי המים מקבלים מהירות ותאוצה גדולים. הלחץ האדיר פוגע בחומר המבוקש וחותך אותו. לחץ המים פוגע באזור קטן ביותר בדגם. באזור זה מתפתחים סדקים קטנים ,סילון המים שוטף את החלקיקים שנוצרים כתוצאה מהחיתוך והסדקים מתפתחים ומתקדמים בחומר עד לחיתוך החומר לגמרי.

ישנן שיטות המשתמשות בסילון מים בלבד המתאים למתכות רכות או לחומרים שמתפתחים בהם סדקים במהירות ( חומרים קראמיים). שיטות אחרות משתמשות בעירוב חומר אברזיבי (שוחק) במים לפני ההסנקה לחיתוך חומרים בעלי חוזק רב יותר. לרוב משתמשים בגרפיט או זכוכית לשם כך. לגרפיט יש חוזק רב והוא נשבר בצורה חלקה, זול יחסית ליהלום (600 דולרים לטון גרפיט), הזכוכית קצת פחות חזקה מגרפיט אך היא זולה מאוד (50 דולרים לטון זכוכית).

גודל וכמות חריצי התזת המים מאפשרים שליטה מדויקת בחוזק וכיוון החיתוך. למכשיר החיתוך עצמו ניתן להוסיף מגביר לחץ- מ 20,000 עד ל 50,000 Psi,  המאפשר לקבל לחץ גדול ושינוי לחץ כתלות בחוזק החומר שעליו עובדים.

משתמשים בעיבוד שבבי בסילון מים לשימושים הבאים :

·                    חיתוך פלדות - על ידי סילון המים המעורבב עם חומר אברזיבי ניתן לחתוך פלדות כלים. לרוב לחיתוך זה משתמשים בשיטות המקובלות (חריטה, כרסום וקידוח) אך אותם שיטות גורמות לחום רב בתהליך, דבר הפוגם הן בחומר המועבד והן במיכשור. בחיתוך על ידי סילון לא נוצר חום זה.

·                    חיתוך עץ - בעזרת סילון מים וחומר אברזיבי ניתן לחתוך ולעבד כמעט כל עץ,החומר האברזיבי משאיר את פני השטח חלקים לחלוטין.

·                    חיתוך מזון - בעזרת סילון מים ניתן לחתוך בקלות וביעילות מזון. האוכל לא נמעך ונחתך בצורה יפה ונקייה.

·                    חיתוך מעגלי חשמל - בעזרת סילון דק במיוחד ומדויק ניתן לחתוך חלקים עדינים במעגל חשמלי, ואין ביזבוז רב של חומר.

[עריכה] יתרונות

·                    אין היווצרות חום שפוגע בחומר.

·                    לא מייצר אבק או שבבים שמסוכנים לעובד.

·                    חתך שנוצר הוא דק מאוד.

·                    יכול להיות תהליך אוטומטי.

·                    לא משאיר קצוות חדים.

·                    משקל נמוך של המערכת.

[עריכה] חסרונות

·                    מספר מוגבל של החומרים הניתנים לעיבוד.

·                    זמן חיתוך ארוך.

·                    לפעמים תהליך יקר (גם בגלל שימוש בחומר אברזיבי).

·                    אם החומר עבה ייתכן שלא יחתך או שיחתך בצורה לא אחידה.

·                     ייתכן שכניסת הסילון לחומר לא תואמת את יציאת הסילון מהחומר.

 

אוסיף בענין הנ"ל שר' פרופסר דניאל מיכלסון כתב שסכיני שחיטה כשרים של ימינו חלקות עד מדה של 10 מקרון. וקראתי שיש שיטות של חיתוך בסילון מים שיכולים להגיע למדה של 2 מקרון [מדה יותר חלקה מ-10 מקרון].

חיתוך אבני המזבח על ידי כלי כסף ונחושת

כתב המלבי"ם (שמות כ,כב) לא תבנה אתהן גזית . גזית הם אבנים גזוזות כמ"ש בב"ב (דף ג') גזית אבני דמשפי', ויצויר שהם גזוזות ע"י כלי נחשת או כסף, אולם ממ"ש הטעם כי חרבך הנפת, ובפ' תבא באר לא תניף עליהם ברזל, מבואר שהאיסור הוא רק אם גזוזות בברזל, וז"ש אין גזית אלא גזוזות שהונף עליהם ברזל, וכ"כ הרמב"ן שגזית ע"י כלי נחשת מותר, גם בא להוציא מדעת הבאר שבע שאם הניף ברזל קודם שהוקדשו מותר, וז"א שא"כ באבני מקדש שנחלקו ר"י ור"נ בתמיד הי"ל להקדישם אח"כ, וז"ש גזוזות שהונף עליהם ברזל ר"ל אף קודם שהוקדשו, ובמ"ש לא תבנה אתהן שמוסב על האבנים ולא אמר לא תבנה אותו, מבואר שאם חלף את האבנים ונתן אחרים תחתיהן המזבח כשר, ומזה למד בפ"ג דמדות לאבן שנפגמה, ולא ככ"מ שכתב להפך שהרמב"ם למד הונף ברזל מנפגמה, וכבר בארנו באילת השחר (כלל קן) שכ"מ שבא הכינוי דבוק אל מלת את יש בו מעוט אותו לא זולתו, כי היה יכול לכתוב לא תבנה גזית, וממעט אבני היכל וקדשים, וזה כדעת ר' נחמיה, ולכן פסק הרמב"ם כר' נחמיה ולא כרבי המכריע, וממ"ש כי חרבך  הנפת עליה [היינו על האבן] למד שאסור אף שיגע בהם ברזל, וגם זה רק באבני מזבח ולא כהראב"ד, והרמב"ם במורה וכן הראב"ע נתנו בזה טעמים בלתי עקרים, שלדבריהם מדוע אסר הנגיעה, וכן לדבריהם יש לאסור אף גזוזות ע"י חרב של כסף או נחשת כמ"ש הרמב"ן, רק כמ"ש חז"ל מובא במדות (פ"ג מ"ד) מפני שהברזל מקצר ימים, לכן קראה בשם חרב, וגם מקבות והגרזן וכל כלי ברזל אסור, מפני שהברזל מקצר ימים, וריב"ז נשא בזה מליצה תוכחת חכם על אזן שומעת. עכ"ל.

 

ויש להעיר שלענין טומאה המושג חרב כולל גם נחשת וכסף (עיין המפרשים השונים לפסחים יד,א). לכן יש להביא ראיה שנחשת וכסף לא כלולים באיסור "כי חרבך הנפת עליה" (שמות כ,כב).

ולפי האנציקלופדיה התלמודית הראיה לדברי הרמב"ן (סוף פרשת יתרו) והמלבי"ם שמותר גזוזות ע"י חרב של כסף או נחשת (וכן היא שיטת התוס רי"ד על ע"ז נב,ב, ולכאורה כן נוטים רבנו בחיי, ורשב"ם לשמות כ,כב וספר החינוך מצוה מ, ורב אלעזר מנחם מן שך ועוד) היא מתוספתא בבא קמא פרק שביעי, ומפרק שמיני של מסכת שמחות.

וכאן אצטט דברי התוספתא בבא קמא:

מזבח אבנים לא תניף עליהן ברזל – וכי מה ראה הכתוב לפסול את הברזל יתר מכל מיני מתכות? מפני שהחרב נעשה ממנו והחרב סימן פורענות והמזבח סימן כפרה. מעבירים דבר שסימן פורענות מדבר שסימן כפרה.

ולאור דברי התוספתא אולי יש להבין שהפסוק בדברים כז,ה "לא תניף עליהן ברזל" היה מיותר. לכן דרשו, שמטרתו לפרש מה שנכתב בשמות כ,כב "כי חרבך הנפת עליה". שאין הפסול שייך לכל המתכות (אע"פ שלענין טומאה כל המתכות דינם כחרב, כדברי רש"י בפסחים יד, א) אלא הפסול של חרב שייך לגבי בנין המזבח רק בברזל בלבד. 

 

שאלה נגד שיטת המלבי"ם ממסכת עבודה זרה דף נב עמוד ב

            כתוב במסכת עבודה זרה נב,ב:

לימא מסייע ליה? מזרחית צפונית בה גנזו בית חשמונאי את אבני מזבח ששקצו אנשי יון. ואמר רב ששת ששקצו לעבודת כוכבים. אמר רב פפא התם קרא אשכח ודרש, דכתיב ובאו בה פריצים וחללוה. אמרי היכי נעביד ניתברינהו אבנים שלמות אמר רחמנא ננסרינהו לא תניף עליהם ברזל אמר רחמנא.

ואם צודק המלבי"ם, מדוע לא הציע הש"ס לנסר על ידי כלי כסף וכלי נחשת?

ושמעתי מהלל בן שלמה, תירוץ בשם הרב אברהם הסופר (בהערות שלו לפירוש הראב"ד לעבודה זרה) שאמר בשם אביו, רבי שמעון הסופר, שבאותו תקופה, החשמונאים היו עניים. שאף המנורה עשו ממתכת זולה כמבואר במנחות כח,ב. לכן אף על פי שמותר היה להם לנסר את אבני המזבח על ידי כלי נחושת וכלי כסף , מבחינת כספית זה כבר היה יותר זול לבנות מחדש.

ויש אלו שאינם מסכימים שניתן לנסר אבני מזבח על ידי כלי כסף וכלי נחשת.

לדוגמא האבן עזרא לשמות כ,כב דרש "אבנים שלמות כמו שהן נבראות".

וגם החזקוני והמשך חכמה לשמות כ,כב אסרו ניסור על ידי כלי כסף וכלי נחשת.

וכן ראיתי  בספרו של מאיר מייזליש פסח כהלכתו, שלאבני מזבח אנו דורשים אבנים שלמות שאין בהן פגימה כל שהיא שתחגור בה צפורן (על פי חולין יח; בכורות לז;רמב"ם הלכות בית הבחירה פ"א ה' יג-יד) וגם אסור לנו לנסרם או לסתת אותם (על פי הבנתו במכילתא דרשב"י שמות כ';עבודה זרה נב; ורמב"ם שם ה' טו).

קושיא נגד השיטה האוסרת כל פעולה לנסר או לסתת את האבנים

יש להקשות נגד השיטה האוסרת בשם הרמב"ם, כל פעולה הגורמת להחלקת האבן לצורך אבני המזבח, ממה שכתב הרמב"ם בהלכות בית הבחירה פרק א הלכה יד. שם הרמב"ם כותב במפורש שאבני הים הגדול כשרים למזבח. ודבר ידוע שבטבע, אבני הים מתנקשים עם אבנים אחרים, וגם חול וגלי מים חזקים, ובכך משתנה צורתם, במשך הזמן. ואם בכל זאת החסרון באבנים האלו (כתוצאה מכל ההתנקשויות) לא פוסל אותן, כנראה מכאן יש ראיה שאבן שהשתנתה ונשחקה ממה שהיא היתה בעת בריאתה, עדיין יכולה להקרא שלמה, לצורך בנין המזבח.

וכל מה שכתבתי לגבי שיטת הרמב"ם גם שייך לגבי שיטת התוספות לחולין יח,א שהכשיר למזבח, אבנים "כגון חלוקי אבנים של נחל".

אבל לדעת היעב"ץ (דבריו מובאים בספר הילקוטים שבתוך רמב"ם הוצאת פרנקל, על סדר עבודה) כל פעולה שנעשה, להחסיר חומר מן האבן כדי להחליקו פוסלת. ולדעתו אי אפשר אפילו על ידי שמיר להחליק אבני המזבח, כי לדעתו גם השמיר מוריד משלמות האבן.

ספיר מלאכותי

בימנו יש לנו את היכולת ליצור ספיר מלאכותי וכן אבנים אחרות. אפשר ליצור אותם בצורה שהם לגמרי חלקות. בתהליך שאני מכיר יש צורך לחום גבוה לסייע בתהליך. ואולי אם נשתמש בספיר מלאכותי נקיים דברי הנביא (ישעיה פרק נד )"ויסדתיך בספירים".

ויש לשאול, אולי אם ניצור אבן שלא בדרך מהלך טבעי, האבן הנוצרת אולי אין לה דין אבן?

ויש להשיב שבודאי אין האבן שנוצרת על ידי שיטות מודרניות גרועה מדין לבנים, והכסף משנה הביא בהלכות בית הבחירה פרק א הלכה ח שהרמב"ם פוסק כשיטת רבי ישמעאל במכילתא, שאף לבנים כשרים לבנין המזבח . (וסיוע לעמדת הכסף משנה מצאתי בספר המצות של הרמב"ם, מצוה כ, ששם הרמב"ם מזכיר במפורש [חלק מדברי] רבי ישמעאל לגבי דין אבני המזבח.)

וזה לשון הכסף משנה:

 ד"ה כשבונים ההיכל והעזרה בונין באבנים גדולות. ואם לא מצאו אבנים בונין בלבנים. במלכים כתוב אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית. ובמכילתא פרשת מזבח אדמה ואם מזבח אבנים רצה של אבנים עושה רצה של לבנים עושה. וילפינן מיניה לבנין הבית.

הוי אומר שלדעת הכסף משנה, הרמב"ם פסק כשיטה האומרת שמותר אף לעשות את המזבח מלבנים [רצה של אבנים עושה רצה של לבנים עושה].

ויש קצת לשאול, אם לבנים כשרות למזבח, מדוע הרמב"ם באותו פרק כתב בהלכה יג המזבח אין עושין אותו אלא בנין אבנים גזית (ובכ"י אברבנל ובדפוס רומי ליתא תיבה זו. וכן נראה בכסף משנה ובקרית ספר) והרמב"ם לא הזכיר שם לבנים?

ויש לתרץ שהרמב"ם סמך על מה שהוא כתב בהלכה ח כדי שנדע שלבנים דינן כאבנים לגבי בנין המזבח (בניגוד להלכות טומאת צרעת יד,ח ששם, אין ללבנים דין אבן) ובהלכה יג התכוון הרמב"ם רק לפסול מזבח אדמה כמו שכתוב בהמשך באותה הלכה "וזה שנאמר בתורה: 'מזבח אדמה תעשה לי' שיהיה מחובר לאדמה.

ועיין בפירוש משנה אחרונה לנגעים פרק יב משנה ב, שמוסבר שם, שלכמה עניינים לבנים דינן כאבנים, ובכמה עניינים אין דינן כאבנים.

ואח"כ מצאתי במפורש בדברי הערוך השלחן העתיד, סימן ג הלכה ד, שלבנים דינן כאבן לגבי מצות בנין המזבח.

וכן סובר המהר"י קורקוס  לפי הסברו של הרב יוסף אלבום בתחומין  כרך ה. וזה לשונו של הרב אלבום:

וכנראה שהרמב"ם אינו גורס בסוף דברי ר' ישמעאל רצה של "אדמה" יעשה, אלא רצה של "לבנים" יעשה, והיינו דלבנים ראויים לשמש תחליף לאבנים, שכל עיקר החובה באבנים משום הקביעות ולכן ניתן לרבות אבנים.

וכמ"ש ותהי להם הלבנה לאבן (בראשית יא,ג). וכן מוכרח ממהר"י קורקוס שבפירושו על הרמב"ם אחרי שמביא הברייתות והמכילתא דמזבח אבנים חובה מסיק, ונתבאר שם, "דאם" שכתב היינו לומר שאם רצה בלבנים עושה באבנים עושה וקל וחומר לשאר הכלים שאם רצה לשנות משנה ע"כ, הרי דלמד בדעת הרמב"ם דלבנים דינם כאבנים.

עוד אפשר לתרץ, שבגלל שהלבנים המצויות בימי הרמב"ם לא היו דומים מספיק למה שנדרש בהלכה יד (הלכות בית הבחירה פרק א) – היינו, לאבן שהוציאו ממקום שאין שם עבודה ובנין או מים הגדול, הרמב"ם לא רצה להכשיר בפה מלא, לבנים לבנין המזבח. אבל אם יש לבנים שנוצרו לפי התנאים הנכונים הם כשרים.

ואודה על האמת שניתן לתרץ, שלסבה מן הסבות הקל הרמב"ם כשיטת המכילתא "רצה של אבנים עושה רצה של לבנים עושה" רק לגבי העזרות וההיכל. אבל כיון שהכסף משנה לא העלה את האפשרות הזאת, משמע שהוא סובר כתירוץ הראשון או כתירוץ השני. ויש להודות שבליקוטי הלכות, החפץ חיים (פרק ששי מסכת זבחים, בזבח תודה, ד"ה מזה) נשאר ב"צריך עיון" לגבי כשרותן של לבנים. וזה לשונו:

"וכן פסק הרמב"ם בהלכותיו ומקורו מזה הסוגיא וממכילתא כמו שכתב בכסף משנה. וקשה דבמכילתא שלפנינו מסיק בהדיא דמה ת"ל ואם מזבח אבנים תעשה לי, אלא אם רצה לעשות של אבנים יעשה של לבנים [בא"צ גרס אדמה] יעשה. ומה שאמר ר"י מתחילה דהוא חובה צ"ל שהוא חובה לבנות מזבח. ואולי דהרמב"ם יסבור דסוף המימרא אינו של ר' ישמעאל. וכן משמע קצת מפירוש רש"י בחומש, וצריך עיון".

ואם נסבור שאבן שנוצרה על ידי אדם הוא ממש אבן ולא דבר אחר כל הדיון הנ"ל הוא מיותר.

אח"כ מצאתי ראיה שהשם "אבן" חל גם על אבן שנוצרה אחרי ששת ימי בראשית ולא בדרך הטבעית מדברי רש"י לבראשית כח,יב (וכן כתוב במסכת חולין ובכמה מדרשים):

ד"ה וישם מראשותיו, עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות; התחילו מריבות זו את זו, זאת אומרת: - עלי ינוח צדיק את ראשו, וזאת אומרת:- עלי יניח; מיד עשאן הקב"ה אבן אחת, וזהו שנאמר:- ויקח את האבן אשר שם מראשותיו.

ודוקא אותה אבן שלא נוצרה בדרך הטבע בימי יעקב זכתה להיות קודש כמצבה לה' כמבואר בבראשית כח,יח. ואחר כך כמבואר בפירוש רמב"ם לעם להלכות בית הבחירה ב,א (ע"פ ילקוט שמעוני) "הקב"ה ברגל ימינו הטביע האבן אשר שם יעקב מראשותיו עד עמקי התהום ועשה אותו סניף לארץ וכו' לפיכך נקרא אבן שתיה".

ולמי שמבין אנגלית, באינטרנט, בכתובת http://www.chm.bris.ac.uk/pt/diamond/pdf/rscreview.pdf  יש לדוגמא, מאמר המתאר דרך ליצירת יהלומים מגזים חמים, שבעת קירור, נהפכים הגזים ליהלומים בכל צורה הנדרש. וכמובן יש שיטות נוספות.

לסיכום אם נרצה להשתמש בספירים מלאכותים וכדומה נצטרך ראיה ברורה, שדינם כאבנים ולא לבנים. או שיצטרכו הגדולים להכריע אם אפשר לצרף ביחד כמה ספקות להקל  [ 1)הפעלת התהליך על ידי גרמא  2) ספק אבנים, ספק לבנים 3)ספק אם מזבח לבנים כשר ]. וכדי לצאת כמעט כל השיטות ניתן לחתוך אבנים על ידי גרמא ועל ידי סילון מים כדי שיהיו לנו אבנים חלקות כסכין של שחיטה בזה"ז וזה נראה לי הפתרון המעשי ביותר.

המחמיר יותר מכל זה, אולי יצטרך לפתור הבעיה על ידי שנאלץ את הטבע עצמה, ליצור אבנים חלקות, ואם נרצה לצאת גם לפי דעתם הצעתי למעלה שנעשה מזבח של פנינים וקוניא וסיד.

 

נספח: אבנים שלמות לדעת הרמב"ם

 

החפץ חיים פסק בזבח תודה בליקוטי הלכות, זבחים נ"ד ד"ה ומביא חלוקי אבנים מפולמות וכו'. היינו אבנים חלוקין שאין להם פגימה כגון אבנים של נחל [תוס] דאם יש בהן פגימה פסולין למזבח וכן פסק הרמב"ם בהלכותיו.

 

וראיה לעמדת החפץ חיים, מרמב"ם הלכות בית הבחירה פרק א: "ואין מפצלין  את אבני הבנין בהר הבית, אלא מפצלין אותן ומסתתין אותן מבחוץ ואחר כך מכניסין אותן לבנין שנאמר אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית אבני גזית".

האבנים האלו מוגדרים כשלמות, ע"פ

מלכים א פרק ו פסוק ז: וְהַבַּיִת, בְּהִבָּנֹתוֹ--אֶבֶן-שְׁלֵמָה מַסָּע, נִבְנָה; וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל-כְּלִי בַרְזֶל, לֹא-נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ

ומה פירוש גזית?

 ש"ות הרמבם סימן קנג  - וגויל הוא שם הדבר, אשר לא הושווה ולא הוסר ממנו דבר בשביל לישרו ולהשוותו, ולכן קורין אבני דלא משפיין גויל, ואבני דמשפיין גזית.

במכילתא על שמות כ,כב מוסבר מדוע מותרת אבני גזית.

לא תבנה אתהן גזית - בו אי אתה בונה אבל אתה בונה בהיכל ובקדש הקדשים... ומה אני מקיים ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו -מלכים א פרק ו-  בבית אינו נשמע אבל בחוץ נשמע.

 וכדי לפסול הגדרה מסוימת ל"אבנים שלמות" גם אצטט מה שהרמב"ם פסק בהלכות בית הבחירה פרק א "כל אבן שנפגמה כדי שתחגור בה הציפורן, כסכין של שחיטה--הרי זו פסולה לכבש ולמזבח, שנאמר "אבנים שלמות תבנה, את מזבח ה'"

האדריכל גדעון חרלפ השיב על חלק א ממאמרי

"לא ברור מה כוונתך

המזבח יבנה  מאבנים מפולמות מקרקעית הים דהיינו  מאבנים מפולמות שודאי לא עלה עליהם ברזל או ממערות תת קרקעיות או ממקום שבודאות גמורה לא היה מגע יד אדם - מבתולת הקרקע . ולכן איננו יכול לבוא מכל אבן שאתה מוצא על חוף הים בעיר הקודש נתניה

המזבח אמור להיות עמיד לטמפרטורות גבוהות , מלחים , חומצות ,  סולפטים ומים . לכן הוא איננו יכול להיבנות מפנינים או מרגליות וכו .

חומר המליטה חייב להיות על כן צמנט פורטלנד , עדיף צמנט לבן שאחוז הברזל בו הוא אפסי וכאשר המטנה של חומרי הגלם איננה מברזל .

מי שאיננו בעל השכלה טכנולוגית כל שהיא - איננו יכול כלל להתעסק בצד ההילכתי של המזבח  !!

מאחר שעדיין לא הגיע התורם והכסף לאיסוף אבנים או מכונות חיתוך במים והטכנולוגיה הזאת איננה נמצאת לפנינו, ונניח שמחר בבוקר יברחו כל הערבים מהר הבית - מה נעשה ?

הפיתרון יהיה מזבח לבנים מאיטונג שאמנם לא מופיע ברמב"ם אולם מופיע במשנה ובגמרא .

אבקשך להביא את דברי אלו לרבך  הרב נבנצל

תגובה מפורטת – בהמשך" .

גדעון

תודה רבה על התגובות החשובות

א] אם היתה לנו הרשות היום להקריב אני מסכים שניתן לאחד מחכמי דורנו האחריות להכריע הלכה למעשה, למצוא פתרונות של שעת הדחק.  אלא שהרבה יהודים דתיים אפילו לא מעוניינים בהקרבת קרבנות כי הם סוברים שאין בכלל פתרון לכל השאלות ההלכתיות. אני מעוניין להגדיל את התמיכה בצבור הדתי לעצם הרעיון. ואשאיר לאחרים האחריות כיצד לנהוג אם מצד איזה נס ראש ממשלת ישראל חילוני יסכים להתיר לנו להקריב עכשיו. 

ב] ניכר מדבריך שאתה סובר שעיקר הצורך לקבל אבנים מבקעת בית הכרם או מן הים, שנדע בודאות שלא נגע בהם אדם. אבל לא כן דעת הרבה ונדמה לי רוב הפוסקים. אלא משם גם מצאו אבנים חלקות. וכיון שאנחנו מחמירים מאד בהגדרה של חלוקות, קשה לנו סתם לאסוף בזה"ז אבנים. ואם לא היינו מחמירים יותר מדאי בהגדרת אבנים חלוקות, היינו יכולים לשלוח  צוללנים לחפש  ולאסוף אבנים רחוק מחוף נתניה ממקום שבודאות גמורה לא היה מגע יד אדם או ודאות של  99% כדי לצאת ידי חובה, גם לפי שיטתך.

ומדברי הרמב"ם בבית הבחירה א, יד נראה לענ"ד שדי בחזקה ולא בודאות גמורה. וכיון שאין נ"מ כעת לא אנסה להגדיר, מה הגבול בין אבן שיש לה חזקה לבין אבן שאין בה חזקה.

ג] קשה לצפות מצבור גדול להסתכן באיסורים גדולים, בענין מזבח לבנים, כאשר החפץ חיים כתב צ"ע, ואני מחפש דרך להקטין את ההתנגדות של הצבור הדתי לקרבנות ולא להגדיל.

ד] צריך שנבנה מזבח עמיד לטמפרטורות גבוהות מלחים , חומצות ,  סולפטים ומים. וגם בזמן הבית המקדש היתה שאלה, כיצד הצליחו לשמור את שלמות האבנים מהרס על ידי טמפרטורות גבוהות מלחים , חומצות ,  סולפטים ומים.

הרב אלבוים בתורת הבית חלק ג סימן יט עונה שהיו לכאורה 2 שכבות גם בזמן בית המקדש. רק בשכבה הפנימית המוגנת מטמפרטורות גבוהות , מלחים , חומצות ,  סולפטים ומים שמו את האבנים וכך אני מציע גם עכשיו.

   במקום אחר בספר הנ"ל הרב אלבוים אף דייק שמותר, כמו שעשה שלמה, לבנות את המזבח של אבנים בציפוי של נחושת.

כך הוא דייק מלשון של רד"ק למלכים א פרק ח פסוק סד וכן הסכים הרלב"ג. אבל מפירוש רש"י ומצודות שם, אין ראיה מהפסוק הנ"ל לכאן או לכאן. 

אבל כתוב בש"ס זבחים פרק סא עמוד ב אמר רב הונא אמר רב מזבח של שילה של אבנים היה

דתניא ר"א בן יעקב אומר מה תלמוד לומר  אבנים אבנים אבנים שלש פעמים אחד של שילה ואחד של נוב וגבעון ובית עולמים.  מתיב רב אחא בר אמי אש שירדה מן השמים בימי משה לא נסתלקה מעל מזבח הנחושת אלא בימי שלמה ואש שירדה בימי שלמה לא נסתלקה עד שבא מנשה וסילקה ואם איתא מעיקרא הוא דאיסתלק ליה הוא דאמר כרבי נתן דתניא רבי נתן אומר מזבח של שילה של נחושת היה חלול ומלא אבנים,

עד כאן לשון הש"ס

ולכאורה פסק החפץ חיים להלכה כרב הונא אמר רב, בליקוטי הלכות פרק ששי לזבחים על הסוגיא שלנו. הוי אומר שמדאורייתא מותר צִפּוּי של נחושת במזבח של אבנים כמו שהיה בשילה.  

אבל אם נפרש שאין מחלוקת בין דברי רב הונא אמר רב, לדברי רב נחמן בר יצחק  או לדברי רב פפא, בהמשך הסוגיא שם בזבחים אין לי ראיה שפסק החפץ חיים להתיר צִפּוּי של נחושת     מדאורייתא, אלא יש לי רק סיוע מדברי רבי נתן שהדבר מותר.

לדעת התוספות יום טוב בסוף פרק ג למסכת חגיגה, גם לדעת התנא ר' אליעזר אפשר להוכיח שצִפּוּי של נחשת כשר מדאורייתא במזבח אבנים.
וזה לשונו:
וקשיא לי דלמאי צריך ליה דהא מזבח הנחשת לא היה אלא מקשה דאבנים סיד זפת ועופרת כדכתב הר"ב ברפ"ג דמדות. והרי הוא כשאר חומות אבנים שלא מצאנו טומאה בה אלא הנגעים ולא מגעות. ואפשר דה"ק אילו היה מזבח  כבימי מרע"ה א"נ אם לעתיד יעשוהו משל נחשת יהא דינו ג"כ שלא יהיה טעון טבילה . מדקראו מזבח אדמה.    ואי לאו הכי הוי טמא מפני צפוייו". ואין הראיה 100% כי אפשר לטעון שלשיטת רבי אליעזר אולי יעשו מזבח נחושת הממולא באדמה ולא באבנים לעתיד לבוא.

ה] חיתוך בסילון מים כבר קיים בארץ, אלא שאינני יודע לאיזו רמה של דיוק בחיתוך הגענו בארץ, ותמיד אפשר להביא את המכונה מחוץ לארץ אם אין בארץ. 

ו] לפי המידע שבידי ספיר מלאכותי כן יכול להיות עמיד לטמפרטורות גבוהות , מלחים , חומצות , סולפטים ומים

ז] בלי נדר, אני עומד לצטט הרבה מדבריך במכתבי לרב נבנצל שליט"א

בברכה

שלמה משה שיינמן

בעקבות דברי גדעון חרל"פ, חיפשתי פתרון לבעיה כיצד לשמור על אבני המזבח מפני פגיעה ע"י תנאי מליחות, חומציות טמפרטורות  ולחות קיצוניים

כהקדמה יש להגדיר בכלל, איזה חומרים בנוסף לאבנים מותר לשים בתוך מזבח אבנים?

מוסכם שבבית שני עשו את המזבח מאבנים, סיד ,זפת , וקוניא

מוסכם על כולם שסיד= אבנים שרופות שנהפכו על ידי השרפה לכעין אבק

וכבר העיד הנביא שסיד או שיד, עושים במשרפות, ככתוב בישעיהו לג,יב:

וְהָיוּ עַמִּים מִשְׂרְפוֹת שִׂיד קוֹצִים כְּסוּחִים בָּאֵשׁ יִצַּתּוּ

וכתב הרד"ק שם "כמו האבנים ששורפים לסיד". 

ולכאורה כך מוסכם על ידי שאר הראשונים, עיין לדוגמא בפירוש המשנה לרמב"ם מסכת נגעים פרק יב  "והסיד אינו עפר אלא אבן שרופה".  

הסיד העיקרי שלנו, מקורו מאבני גיר, ככתוב בתוספות יום טוב מסכת פאה פרק ב :

"ולפי זה הוא לבן ממש כי גיר שהוא סיד  לבן הוא וכן אני אומר על מה שתרגם אונקלוס בפרשת בשלח דק ככפור דעדק כגירא שפירושו דעדק כסיד שהוא קלוש על הכותל ולבן".

 
   בפועל אנו משתמשים בסיד מסוים לפחות מימי הראשונים, לצורך עיבוד הקלף לתפילין.

יש להוסיף שהרב יונתן אדלר בגיליון מכון המקדש מספר 48 כתב שבפועל השתמשו בסיד מאבני גיר, למזבח בבית שני וטען שיתכן שאפילו מצאנו את המחצבה שממנה לקחו אתה חומרים לעשיית סיד.

מאיזה מקור הזפת

סתם זפת לדעת רבותינו הפיקו משרף של עץ.
ככתוב בביאור הלכה סימן רסד

בעטרן - הוא פסולתא דזיפתא [שבת כ' ע"ב] דהיינו לאחר שיוצא הזפת מן העץ זב ממנו ע"י האור פסולת צלול כשמן ונקרא עטרן

וכן באליה רבה סימן רטז
המצטיכי (בין) וכיוצא וכו' . פירש הר"ן פרק שמונה שרצים הוא שרף עץ שעושין ממנו זפת  

 וכן באליה רבה סימן שכח
מי שרף בלשון ערבי, ובסמ"ג [לאוין סה כב ע"א] כתב הוא סם הנקרא משטי"ק בלשון עכו"ם ע"כ, ובסי' רט"ז סעיף ג' דהוא שרף שעושין ממנו זפת


וכן מחזור ויטרי סימן תק

ריישינא. והיא שרף של עץ שמוציאין הימנו זפת [שלא] על ידי האור.


וכן ספר אור זרוע חב - הלכות שבת סימן עח
דמוקמי' לה בפ' המביא כדי יין במוסתקי ופירש"י התם במוסתקי בחבית שבורה שמדבקין

[שבריה] בשרף של עץ [שקורין] שף שעושין ממנו [זפת]

 וריחו דומה לריח לבונה וקורין אותו דיישטינ"א ובלשון ערבי קורין אותו מוסתקי


וכן מצודת ציון ישעיהו פרק לד
לזפת - הוא שרף האילן הבוער ביותר

 
וכן רד"ק רדק ישעיהו פרק מא
עץ שמן - הוא העץ שקורין בלע"ז פי"ן והוא עצי שמן והשמן שיוצא ממנו היא, הזפת

וכן תרגם יונתן אעין דמשחא

זפת?= כֹפֶר

לדעת רש"י וכן רד"ק על בראשית ו, יד  וכן ברש"י על הש"ס באמת המושג כפר שווה למושג זפת. וצריך עיון מדוע התורה השתמשה במילה כפר במקום אחד ובמקום אחר [שמות פרק ב פסוק ג] התורה קראה

לאותו מושג בשם זפת
באבן עזרא בראשית בפרק ו ד"ה וכפרת אותה בכופר מובא כמה דעות להגדיר את המושג כופר.

י"א שהיא מגזרת כפרת, והטעם מכסה משיחה.

וי"א שהכופר כדמות זפת.

וי"א שיש טיט בארץ מהעפר והוא מדביק ועומד כזפת.

וי"א שהוא הנקרא בלשון ישמעאל בתמורת הכ"ף בקו"ף. {הערה: לכאורה כך סובר, רס"ג} והנכון שמלת וכפרת מגזרת בכופר.

ולפי זה, לא מוסכם על כולם שכפר שווה לזפת.

 

מקור הקוניא

כאן יש מחלוקת ראשונים האם יש להגדיר את הקוניא כאבר\עופרת מהותכת או כזכוכית מהותכת.
 ואף על פי שלפי הבדיקה שלי, רוב הראשונים סוברים שיש להגדיר את הקוניא כאבר\עופרת,

יתכן שלאור מה שאביא בהמשך יתכן שעדיין אפשר לצאת כמעט לכו"ע בזכוכית מהותכת [תלוי איך מגדירים את הזכוכית דאורייתא] ולצאת לפי רובם הגדול של הפוסקים בעופרת.

ההיתר להוסיף עוד חומרים למזבח חוץ מאבנים, סיד, זפת , וקוניא


 ההיתר יצא מתוך דיון בין הרב שמואל הבאבד"ק ווענגראב  ומחבר אבני נזר ,חו"מ

סימן ע, וסימן ע"א על כשרותם של תפילין, ששמו בדפנותם מבפנים סיד, לחיזוק.


השאלה בדיון: בדבר הבתים הנהוגים אשר העור האחד שמבחוץ הוא דק מאד וכדי להעמידו ולחזקו עושין מבפנים מחתיכות עור מחוברים זה על זה ועל הדפנות העור שמבפנים טחין סיד לפעמים טיחה מרובה לפעמים טיחה מועטת וכוונת טיחת הסיד היא להרויח העור כי לולא הסיד הי' צריכין עורות יותר להעבות הדפנות ונעשו כן איזה מאות זוגות בתים והוא הפסד גדול מאד אם לא נכשירם...

 

והנה רו"מ מייתי בשם תשו' גבעת פנחס דכל שביטלו עולמית אין שום חשש על החציצה. ועובדא דידי' הוה בקלף שהי' טחין בבלייא וויס עם דבק. וע"ז היו כתובים האותיות של ס"ת והשיב כנ"ל. וכאשר בינותי אל ראיותיו לא מצאתי אף אחת שתהי' בה סמיכה.

 

א] כתב וראי' מפורשת מעירובין (ק"ד.) בבוזקין מלח ע"ג כבש דקאמר אי דמבטל לי' קא מוסיף אבנין ואי דלא מבטל לי' הו"ל חציצה. הרי מפורש היכא דמבטל לי' ליכא חציצה ואע"ג דמלח לא חזי למזבח כדאיתא בסוכה (מ"ח:) והביאו בול של מלח וסתמוהו לא מפני שהוכשר לעבודה. ואין זו ראי' דמה שלא הוכשר הוא משום דלא מבטל לי' דאם הי' מבטל לי' הי' חייב משום בונה כמ"ש התוס' שבת (מ"ד: ד"ה ואין) גבי פקקו את המאור בטפיח ואין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט. ואז ודאי יו"ט הי'. דאי בחוה"מ ודאי היו מתקנין אותו תיכף בהכשר. וכן כתב בקרבן העדה (פ"ד דסוכה סוף הלכה א'). ועוד דאחר יו"ט בטח יקחו המלח ויתקנו עם סיד כראוי.
[הערה של שיינמן: לפי ה"קרבן העדה" על הירושלמי (על פרק ד של סוכה) אותו היום ששמו את המלח על המזבח, היה היום   שכל ישראל הרגו את הצדוקי שנסך מים על רגליו, באתרוגיהם. ואם צודק האבני נזר שזה התרחש ביום טוב, יש כאן חידוש עצום.  
[ii]

האבני נזר גם הניח שאפשר לתקן בסיד באותה זמן הנדרש לסתום את הפגם במזבח במלח.]

 

ב] כתב וכהאי גוונא בחולין ריש פרק כיסוי הדם (פג:) ושם בגמ' דאין כיסוי דם במוקדשים דהיכי ליעבד בעפר שלמטה אי קמבטל לי' קמוסיף אבנין ואי לא מבטל לי' הוי חציצה הרי דאי מבטל לא הוי חציצה. וראי' זו תמוהה דמפורש שם בתוס' דהעפר הוכשר למזבח שפלפלו מה איסור במוסיף ורצו לומר משום דלא יהי' מרובע ודחו דיכולים לטוח עפר מכל צד. הנה דעפר עצמו חשיב מזבח ואין כאן חציצה.

 

ובסימן עא הדיון ממשיך

 

מ"ש ליישב הראי' מבוזקין מלח דמקשה אי מבטל מוסיף אבנין ואי לא מבטל הוי חציצה אך דמלח לא חזי למזבח וראי' מהא דסוכה (מח:) גבי והביאו בול של מלח וסתמוהו לא מפני שהוכשר הרי דמלח לא חזי למזבח. ואני דחיתי דלעולם כשר למזבח אך משום דאי מבטל לי' חייב משום בונה כמפורש בתוס' שבת (מ"ד). ועל זה כתב מעלתו דבעירובין מבואר דמבטל לי' שרי במקדש.

 

ליתי' דנהי דכך הי' מוכרחין לומר דס"ד אבל למסקנא הא מיירי בלא מבטל לי' ומכל מקום במדינה אסור בלא שינוי ובמקדש מותר בזה בלא שינוי ועיין במהרש"א שם. אבל במבטל לי' דמפורש בתוס' שחייב ע"כ במקדש נמי אסור. וכן משמע במשנה עצמה מדתני התירא בלא במבטל משמע דמבטל אסור.

 

עוד כתבתי דוודאי לא מבטל דלמחר יקחהו ויתקנו המזבח בסיד כראוי. וכתב מעלתו דאם כן הי' מבטלים אותו וה' מניחים אותו כך עד שיפול מעצמו. זו אינה תשובה מכמה טעמים. שאם היו מבטלים תחילה אף שלמחר ימלך ויקחהו לא יופסל בזה למפרע ושוב בודאי יקחהו ולא בטל כלל. וזה מוכח מסוכה (ל"ג:)  דלר' יהודה אין תקנה לאוגדו ביו"ט ולמה הלא בידו להתירו למחר ולא הוי קשר של קיימא וכשקושרו ליום אחד אף לכתחילה מותר. אלא ודאי הא ליתא.

שאם מתחילה לא היתה כוונתו לבטלה אף אם למחר לא יתירהו לא יחשב בשביל זה קשר של קיימא למפרע ואם כן בודאי לא יתירהו דלמה לו להתירו. וה"נ בנ"ד להיפוך. אם בתחילה יבטלהו לא בשביל מה שיקחהו אחר כך יתבטל הביטול למפרע וא"כ בודאי יקחהו כדי שיהי' המזבח כראוי ושוב לא הוי ביטול. ועוד דטוב שתתבטל העבודה יום אחד משיהי' המזבח שלא בהידור לעולם. ומ"ש כשיפול יתקנהו. אם ה' ברור שיפול מעצמו נראה דלא חשיב ביטול כמפורש שלהי שבת (קנ"ז:) ברש"י דלא מבטל לי' דמנתק כשיבש. הנה דבעומד ליפול מעצמו לא חשיב ביטול. אך דבר זה תלוי באשלי רברבי אין כאן מקומו .

 

מ"ש מעלתו על מה שהבאתי ראי' שעפר הוכשר מתוס' [חולין פג:] שלא ידע מה הוסיפו תוס' על הגמ' וי"ל דטעם שישימו עפר מכל צד כשר ג"כ משום דאינו חוצץ. למה ידבר דברים כאלה דאטו משום שאינו חוצץ יחשב מה שאינו ראוי למזבח גופו של מזבח שיחשב המזבח מרובע מכח זה. ובודאי מדחשיב המזבח מרובע מכח העפר מוכח דעפר כשר למזבח ואי מבטל לי' דמפורש בגמ' דנחשב מכלל הבנין לא שייך חציצה דהוא עצמו מזבח כשר ולעולם כשהוא פסול יש לומר שחוצץ ג"כ. ומ"ש עוד ובלא"ה י"ל כו' א"צ תשובה. והרשב"א יבמות אין ענין לכאן.

דיון בדין זכוכית

ברמב"ם הלכות כלים א,ה: "כלי זכוכית אינן מקבלין טומאה, מדברי תורה; וחכמים גזרו עליהן, שיהיו מקבלין טומאה.  הואיל ותחילת ברייתן מן החול ככלי חרס, הרי הן ככלי חרס; ומפני שתוכן נראה כברן, לא גזרו עליהן שייטמאו מאווירן, אלא עד שתיגע הטומאה בהן בין מתוכן בין מגבן, ככלי מתכות.  ולא גזרו טומאה על פשוטיהן, אלא על מקבליהן.  ואין להן טהרה במקוה.  ואין שורפין עליהן תרומה וקודשים, שלא גזרו עליהן אלא לתלות".

בתחילה על סמך הרמב"ם חשבתי שיש להגדיר את הזכוכית הפשוטה, כחול-אדמה. ואם כן בין אם יש בקוניא, זכוכית מהותכת, ובין אם אין, יש להכשירו לשימוש במזבח או מדין אדמה או מדין ביטול.

            אבל אח"כ קצת הסתפקתי, שכיון שזכוכית טבעית מוגדרת כאבן, וכיון שהראשונים והאחרונים, קוראים לאחד הכלים לגיהוץ בגדים בשם אבן של זכוכית. אם כן אולי דין פשוטי כלי זכוכית כדין אבן שנפסלת בפגימה כלשהו בניגוד לסיד שנפסלת רק בטפח. ועוד צריך עיון האם יתכן שלא נגדיר את הזכוכית המלאכותית כאבן או כאדמה  אלא כ"לבנה" או דבר אחר? [עיין אבן עזרא איוב פרק כח, יז ששם לכאורה הגדיר האבן עזרא את הזכוכית הטבעית כאבן, ועיין רש"י מסכת כתובות דף י עמוד ב גיהוץ - לשיקיי"ר באבן הזכוכית., ספר מצוות גדול לאוין סימן עה –" ורבינו יצחק (תד"ה כסכוסי) פי' ליסא"ר בלעז שמחלקין את הבגדים באבן זכוכית לאחר הכיבוס", בית יוסף אורח חיים הלכות חול המועד סימן תקמא- " ור"י פירש שמחליקין את הבגדים באבן זכוכית לאחר הכיבוס והוא גיהוץ", משנה ברורה סימן תקמא – " ט עם הזכוכית - היינו עם אבן עגולה של זכוכית" ]

            עוד יש להקשות, שבמסכת חולין דף פח, אנו לומדים שרק חול דק מוגדרת כ"מין עפר" ולא "חול הגס", ואם כן אולי יש כאן הוכחה שזכוכית יצאה מכלל דין אדמה, לענין המזבח, וצ"ע.

           

יש לכאורה ראיה שאנו פוסקים למעשה שניתן לסמוך על ביטול להקל אפילו לענין איסור חמור

משום שבספר חוט השני של הרב נסים קרליץ, הרב קבע :

אף על פי, שהחכמת אדם, רצה להחמיר, בסתימות שיניים, ולהגדירם כדברים שחוצצים בטבילת נשים [והיו קצת שבזמנו חששו לדבריו], האחרונים ומנהג העולם פסקו להקל, כיון שבסתימה עולמית, הסתימה נעשתה בטלה לגוף[iii].

האם גם לגבי דיני המקדש, שייך דין ביטול?

          לא רק בדיני טבילה שייך דין ביטול, אלא לדינים נוספים. כגון שו"ע, או"ח סימן תמ"ב:ז "בצק שבסדקי עריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער וא"ל אם יהיה עשוי לחזק בו שברי העריבה או לסתום בו נקב בטל במיעוטו וא"ל חייב לבער".

לפי הבית יוסף שם, נחלקו הראשונים האם דוקא בפחות מכזית בצק או אפילו יותר מכזית אנו אומרים שאם יהי עשוי לחזק בו שברי העריבה או לסתום בו נקב בטל במיעוטו.

המשנה ברורה שם הסביר את הפסק של השו"ע, (ס"ק ל) אם יש כזית וכו'. ר"ל אך דבודאי מבטל ליה כשעשוי לחזק בו שברי העריבה אפ"ה כיון דחשיב לא בטיל. (ס"ק לא) עשוי לחזק בו וכו' או לסתום וכו'. ואין חילוק בין אם היה זה בשולי העריבה או למעלה בשפתה. (ס"ק לב) בטל במיעוטו. היינו אע"ג דאיכא פלגי זיתי טובא בשטח כל העריבה כיון דאינן במקום אחד בטל כל אחד במיעוטו לגבי הכלי. (ס"ק לג) ואם לאו חייב לבער. ודוקא כשיש בין הכל כזית דאז הכלי מצרפו אבל כשלא נשאר בין הכל כזית א"צ לבערו ואפילו אין עשוי לחזק וכדמוכח בסי"א אכן באמת יש מחלוקת בין הפוסקים בזה דדעת הרבה פוסקים דאפילו פחות מכזית צריך ביעור ודוקא כשראוי לאכילה קצת אבל אם היה מטונף קצת ופחות מכזית א"צ לבער לכו"ע.

בערוך השלחן מצאתי עוד דוגמאות. לדעתו (יו"ד סימן רפ"ט הלכה יט) מדין ביטול מותר לעטוף את המזוזה בניר או בשפופרת של עץ. וכל הפוסקים לא חוששים  למה שנאמר בשם הנהגת הגר"א שלא יכרוך המזוזה כלל שלא תהא חציצה בינה לכותל. ומסיק שם בעל הערוך השלחן "וברור שהשומע שמע וטעה" [הכוונה בשיטת הגר"א]. [ואודה על האמת שא' מן האחרונים טען שמותר לכרוך את המזוזה בניר וכו' כי הפירוש של "על מזוזות ביתך" = סמוך, אבל לאו דוקא, שנוגע].

וכן פסק הערוך השלחן, שדין ביטול מועיל להציל מטומאת מת באהל. ערוך השולחן יורה דעה הלכות אבילות סימן שעא סעיף א, וסעיף ב, וכדומה שו"ת הר צבי יורה דעה סימן קסב. וכאן אצטט

ערוך השולחן יורה דעה הלכות אבילות סימן שעא סעיף א: כבר נתבאר דהמת מטמא באהל ולכן יש לכהן ליזהר בזה ובהכרח לבאר קצת דינים מטומאת אהל האהל שהמת בו אפילו החדר גדול מאד כולו טמא אבל כשיש מחיצה מהקרקע עד התקרה על פני כל החדר באופן שאין בה נקב טפח על טפח יכול הכהן לישב מעבר המחיצה ותהיה המחיצה מאיזה דבר שהוא מעצים או מאבנים או מזכוכית אף שהמת נראה דרך שם ובלבד שלא תהא מדבר המקבל טומאה, כגון לעשות סדין או שאר בגד למחיצה אינו מועיל דדבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה. אך אם עשה בה שינוי מעשה ובטלה למחיצה שוב אינה מקבלת טומאה. כדתנן בכלים [פ"כ מ"ו] סדין שהוא טמא מדרס ועשאו וילון טהור מן המדרס אבל טמא טמא מת מפני שהשמש מתחמם כנגדו כדאמרינן בביצה ] י"ד ב ]. אבל בלא זה טהורה לגמרי ומיירי שעשו בה שינוי מעשה כמ"ש המפרשים שם וכן כל מיני כלים או אוכלים שעושה למחיצה אם מבטל להו להמחיצה ועושה בהם שינוי מעשה אינם מקבלים טומאה וחוצצין בפני הטומאה [ודבר זה מתבאר מתוס' ב"ב י"ט ב ד"ה ותיפוק וכ"כ התוס' בסוף שבת ע"ש]:

סעיף ב: לפ"ז אם המת בחדר זה יכול הכהן לישב בחדר אחר כשכותל מפסיק ביניהם ולא יהיה חלל טפח ואם יש דלת בכותל לא יפתחוה כלל ואע"ג דהדלת תלויה על צירי ברזל כבר נתבאר בריש פי"א דכלים דברזל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ואינו מקבל טומאה ע"ש וכן ברזל  המשמש את העץ טהור וכמ"ש הרמב"ם בפ"ט מכלים וז"ל כל כלי מתכות וכו' מקבלין טומאה חוץ מן הדלת וכו' והצנור מפני שאלו עשוים לקרקע או לשמש את העץ אינן מקבלין טומאה וכו' עכ"ל ומפורש זה במשנה דכלים פי"ג [מ"ו] דעץ המשמש את המתכות טמא והמתכות המשמש את העץ טהור ע"ש ולפ"ז צירי הדלת של ברזל טהורים מתרי טעמי דהם מחוברים לבית המחובר לקרקע והם משמשים את הדלת שהיא של עץ.

אבל יש הלכות שלא מועיל ביטול להתיר, ואחד הרבנים שאל אותי, מנין לך שמועיל דין ביטול למזבח?

ואשיב, על פי מה שראיתי מובא באנציקלופדיה תלמודית ערך חציצה , אות יד:

"הנרתק שהיה למחתה שהכהן הגדול מכניס ביום הכיפורים לפני ולפנים שהיה עשוי סביב ידה של מתחה לאחוז בה כדי שלא יכוה, קבעוהו במסמר כדי שלא יחצוץ {ירושלמי יומא פ"ד ה"ד}, שכיון שקבוע במסמר בטל ונחשב מגוף המחתה {תוס' יומא מד,ב ד"ה בכל}"

וכיון שמועיל ביטול כדי להגן מן האש ולסייע לעבודה, במחתה, שהיא א' מכלי המקדש, לכאורה הוא הדין לגבי המזבח. שהרי הרמב"ם קרא גם למזבח בשם כלי. עיין הלכות בית הבחירה פרק א הלכה ו. אלא אולי אפשר לדחות. שהרי רש"י בכמה מקומות התייחס למזבח כבנין ולא ככלי. כגון בכתובות קו עמוד ב ד"ה מזבח עולה. שהוא בנין בא מקדשי בדק הבית. וכן התייחס הרב עבדיה מברטנורא כלים יז,י  וגם כך ניתן לפרש זבחים דף ס.

ויש להשיב, שרש"י עצמו בעירובין ד עמוד ב ד"ה אמת בנין, הגדיר את קרשי המשכן כבנין.  וממה שאביא בהמשך משו"ת שבט הלוי יש להוכיח ששייך דין ביטול גם בקרשי המשכן.

אם כן, בין אם נגדיר את המזבח ככלי ובין אם נגדיר את המזבח כבנין שייך דין ביטול.

ואולי ישאל השואל, ששמא ניתן לחלק  בין הכלי של המחתה לכלי של המזבח [לשיטת הרמב"ם] או בין הבנין של הקרשים לבנין, של המזבח. [לדוגמא, ה"אבני נזר" חו"מ סימן ע"א, סבר שהנרתיק של המחתה בטל לכלי מדין "יד הכלים"]. עוד יש להוסיף, שלא כל הראשונים [ויש הטוענים שכך היא דעת הרמב"ם] מודים שבמציאות קבעו במסמר נרתיק מסביב יד המחתה. לכן אנסה להביא ראיה ישירה ששייך דין ביטול במזבח העולה.

במשנה מסכת סוכה דף מח, אנו לומדים: "ניסוך המים כיצד? צלוחית של זהב מחזקת שלשה לוגים היה ממלא מן השילוח הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו עלה בכבש ופנה לשמאלו. שני ספלים של כסף היו שם. ר' יהודה אומר של סיד היו אלא שהיו מושחרין פניהם מפני היין ומנוקבין כמין שני חוטמין דקין אחד מעובה ואחד דק כדי שיהו שניהם כלין בבת אחת. מערבו של מים מזרחו של יין עירה של מים לתוך של יין ושל יין לתוך של מים יצא. ר' יהודה אומר בלוג היה מנסך כל שמונה ולמנסך אומר לו הגבה ידך שפעם אחד נסך אחד על גבי רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהיה ממלא מערב שבת חבית של זהב שאינה מקודשת מן השילוח ומניחה בלשכה. נשפכה נתגלתה היה ממלא מן הכיור שהיין והמים מגולין פסולין לגבי מזבח".

העיר התוספות ד"ה שני ספלים של כסף. "תימה דתנן במנחות פרק שתי הלחם (דף צט) שתי שולחנות היו באולם אחד של כסף ואחד של זהב על של כסף נותנין לחם הפנים בכניסתו ועל של זהב ביציאתו שמעלין בקודש ולא מורידין אפי' סילקוהו מעל שלחן הזהב בהיכל לא היו יכולים להורידו ולהניחו בשל כסף וא"כ הכא שהיו ממלאים בצלוחית של זהב היאך היו מנסכין בספלין של כסף? וכי תימא בצלוחית שאינה מקודשת היו ממלאין, לא היא! דגבי חבית כשנתמלא מע"ש קתני מתני' שאינה מקודשת כדמפרש טעמא בגמרא אבל צלוחית שהיו ממלאין בחול היתה מקודשת. וי"ל דספלים היו קבועים בסיד ולא כלים נינהו דנחשבין כגופו של מזבח והרי הם כלבונה שהיתה בבזיכין של זהב שהיו מקטירין על המזבח".            

הוי אומר שדין ביטול שייך גם במזבח העולה. וכן הסכים תוספות הרא"ש, והמאירי, והריטב"א שם, לדברי התוספות [אבל הריטב"א הוסיף, שרש"י איננו מסכים לשיטת תוספות] . וכן הסכים התוספות יום טוב, והמנחת חינוך, הפני משה על ירושלמי סוכה, פרק ד, והרדב"ז, והמהר"י קורקוס על הרמב"ם [הלכות תמידין ומוספין פרק י, הלכה ז] לחידוש של תוספות.

שאל אותי אחד מן הרבנים, אולי דווקא היה מותר לשים 2 ספלים של כסף במזבח, כיון, ששמו את הספלים מכח "הכל ביד ה' " או מצד איזה דין מפורש בתורה. אבל מנין שגם בלי סיוע מדין "הכל ביד ה'" שמועיל דין ביטול במזבח.

ויש להשיב שעצם המחלוקת האם הספלים היו של סיד או של כסף, מראה שלא היה פה צו נבואי. ועוד יש להוסיף שהתוספות תלה את ההסבר מדוע אין בעיה של מעלין בקודש, מצד שהיו קבועים בסיד ולא מצד גלוי נבואי, שיש לספלים דין מזבח.

וכן מצאתי בדברי מרכבת המשנה על הרמב"ם, מעשי קרבנות פרק ב, הלכה א. וזה לשונו:

           "אבל הספלים אינם מדינא, אלא שעשאום בבית שני, ואין מעכבין בבנין המזבח, דמש"ה לא הזכיר רבנו פ"ה מה' בית הבחירה הי"א מעשה הספלים, אלא שהזכיר השיתין שהן הכרח מדינא. ולזה כ"ר פי"י מהתו"מ ה"ז  וב' ספלין של כסף היו שם, וכן לשון המשנה דר"ל שהיו שם בבית שני". ע"כל.

הערוך לנר לסוכה דף מ"ח, הקשה כנגד הפסק של תוספות ששייך דין ביטול, בספלים לניסוך היין והמים

הערוך לנר לסוכה דף מ"ח, הקשה כנגד הפסק של תוספות ששייך דין ביטול, בספלים מכיוון אחר. הוא שאל, בחולין פ"ג מסקנת הש"ס היתה, שאי אפשר לקיים מצות כיסוי דם, בדם של המוקדשין. "א"ר זירא השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה שנאמר ושפך את דמו וכסהו בעפר. עפר לא נאמר אלא בעפר. מלמד שהשוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה והכא לא אפשר. היכי ליעביד ליתיב וליבטליה קמוסיף אבנין וכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל. לא ליבטליה קא הוי חציצה".

אם כן, אם יש לדין לספלים דין מזבח, יש כאן איסור של "קמוסיף אבנין". עוד יש פגיעה בגובה המזבח שצריך להיות ט אמות בלי הקרן. וזו לשונו של בעל הערוך לנר: "וכיון דגובה המזבח כתיב בקרא שהי' ט' אמות וגם במסכת מדות הוזכר כן גבהו חוץ בהקרנות שהי' גובה הקרן אמה ושם הי' גובה המזבח עשרה א"כ איך אפשר שהספלים היו קבועים בסיד ונחשבו להמזבח דא"כ הוי הוספה על הבנין? ודוחק לומר שהספלים היו קבועים תוך המזבח לגמרי עד ששפתותיהם שוה לגובה בנין המזבח וגם מהריטב"א לא נראה כן. ומזה לכאורה ראי' למה שכתב הריטב"א בשם רש"י שלא היו הספלים קבועים במזבח בסיד. הגם שלא זכיתי להבין מנ"ל כן ולמה לא נוכל לפרש גם לדעת רש"י שהיו קבועים בסיד במזבח רק שהחוטם הי' למעלה בספל ומקלח על המזבח. ואי משום שכתב שהי' מטה אותן בעת שפיכתן כנגד השיתין זהו גופא מנ"ל דלמא סובר רש"י שהיו מחוברין מעט רחוק מהשתין ומהחוטם נופל על המזבח ואפשר ששם הי' מדרון מעט שנפל לשיתין להדיא". עכ"ל.

ויש להעיר, שמקומו של הדם בעולת העוף ובחטאת העוף לא היה באותו חלק של המזבח, ששם היו הספלים. ואינו דומה, התוספת בנין, שחייבים להוסיף כדי לכסות את הדם של מליוני קרבנות של חטאת העוף ועולת העוף, לבין התוספת שנדרשת כדי להוסיף 2 ספלים. וכבר טרח התוספות להביא כמה תירוצים, בזבחים דף סב ד"ה אף מזבח ששים אמה, מדוע אין ללמוד מחולין פ"ג שאסור להוסיף למזבח באופן כללי. וגם אחרים הביאו תירוצים שונים לתרץ ולא אאריך.

ומה שמצא הבעל ערוך לנר, כדוחק, "שהספלים היו קבועים תוך המזבח לגמרי עד ששפתותיהם שוה לגובה בנין המזבח" אינו דוחק בכלל. שהרי הש"ס בסוכה דף מ"ט, עשה הַשְׁוָאָה  בין יין בגרון של אדם ליין בספלים. וכמו שהגרון לגמרי בתוך הפה אין קושי לטעון שגם הספלים היו בתוך המזבח.

ואם צודק התפארת ישראל, למדות פרק ג משנה א, יש גם תקדים, להוכיח שלא כל הגב של המזבח היה בדיוק באותו מפלס שוה בשוה לכן קל גם להעמיד ספל בגובה של כמה טפחים בחריץ במזבח. וז"ל: "והיו ב' אמות אלו שבין הקרנות ושל הילוך הכהנים משוקעים קצת שלא יחליקו הכהנים ויפלו מהשפה. {ונ"ל דגם בסובב הי' מה"ט שפתו גבוה קצת סביב] ועי"ז היה שפה גבוה קצת לגגו של מזבח סביב. דהיינו, הרוחב אמה שבין קרן לקרן סביב והרוחב אמה סביב שמיוחד להלוך רגלי הכהנים סביב למזבח, רוחב ב' אמות הללו היו משוקעים קצת בגג המזבח, ועי"ז הי' כעין מעקה סביב לגג המזבח, כדי שלא יחליקו הכהנים משם ויפלו [כש"ס זבחים סב א. וגם זה נשמט ברמב"ם וצ"ע.] וכן פסק החפץ חיים בליקוטי הלכות לזבחים, פרק ששי, תורת הקדשים אות מ: "כמין חריץ היה למעלה על המזבח סביב והיה מכיל שתי אמות ברחבו והוא באמה שבין קרן לקרן ואמה של מקום הילוך רגלי הכהנים ועשו דבר זה כדי שלא יחליקו הכהנים מעל המזבח".עכ"ל. עוד ראיתי בשיטה מקובצת בזבחים שם, שהחריץ היה עמוק.

ויתכן שישנה דרך להעמיד ספלים בגב המזבח שבולטים למעלה פחות מטפח [עיין בביאור הלכה סימן לב, הלכה לט ד"ה נתקלקל ריבוען. שאין המזבח מפסידה דין רבוע בפחות מטפח (עיין בליקוטי הלכות, על זבחים פרק ו, תורת הקדשים, הלכה ז, שמדובר בטפח ולא בכזית) או יתכן שגם ספלים גבוהים לא פוגעים בדין רבוע וכו'. אבל לא עמלתי בסוגיא  מספיק כדי לקבוע בודאות מיקומם המדויק של הספלים וגובה שלהם. ודי לי לדחות את הקושיא של בעל הערוך לנר.

האם יש לספלים בד"כ שם כלי?

  ראיתי שיש מי שנסה לדחות את הראיה של תוספות [שיש דין ביטול במזבח] בדרך אחרת. אותו תלמיד חכם טען שאין בעיה של מעלין בקודש ואין מורידין, כאשר מעבירים מים מכלי של זהב לספלים של כסף, כי אין על הספלים שם כלי, בגלל שיש בהם נקב.

ויש להשיב, שאנו עדיין זקוקים להסברו של תוספות, כי סתמו את הנקב. כמו שכתוב בסוכה דף מט עמוד ב: "אמר ריש לקיש: בזמן שמנסכין יין על גבי מזבח פוקקין את השיתין, לקיים מה שנאמר בקדש הסך נסך שכר לה'. - מאי משמע? - אמר רב פפא: שכר - לשון שתיה, לשון שביעה, לשון שכרות. אמר רב פפא, שמע מינה: כי שבע איניש חמרא - מגרוניה שבע. אמר רבא: צורבא מרבנן דלא נפישא ליה חמרא - ליגמע גמועי. רבא, אכסא דברכתא אגמע גמועי."

אדם יכול לשתות "בלגימות גסות וגרון מלא" [כלשון רש"י שם] רק ע"י שהוא עוצר את השתיה לגמרי לרדת בגרון עד שהוא שותה בלגימה. וכמו כן, פקקו את היין מלרדת בספלים לגמרי, "עד שיראה עליו כגרון מלא ושבע" [כלשון רש"י]. וגם ראיתי בערוך השולחן העתיד, הלכות מעשה קרבנות, סימן ס"ו, הלכה ד "דספל פירושו מקום קיבול",שמשם סיוע נוסף, שפקקו את הספלים לגמרי. ואם כן, באותו זמן של ניסוך המים, יש ירידה בקודש, מכלי של זהב לבית קבול [ספלים] של כסף אלא אם נקבל את החידוש של תוספות, שהרי גם פקקו את הספלים של כסף לניסוך המים, כדי שהיין והמים יכלו בבת אחת כמבואר במשנה במסכת סוכה דף מח:

"כמין שני חוטמין דקין אחד מעובה ואחד דק כדי שיהו שניהם כלין בבת אחת מערבו של מים מזרחו של יין עירה של מים לתוך של יין ושל יין לתוך של מים יצא".

לא רק בספל של קיבול המים אלא גם בספל לקיבול היין, לכאורה קיימת הבעיה שמורידין מכלי זהב, לכלי של כסף, לכן אנו זקוקים לתירוץ של תוספות כדי להסביר למה אין כאן איסור.

ומה הראיה שניסוך היין היה בכלי זהב?

שהרי הרמב"ם קבע בפרק א בהלכות בית הבחירה:

המנורה וכליה והשולחן וכליו ומזבח הקטורת וכל כלי שרת אין עושין אותן אלא מן המתכת בלבד. ואם עשאום של עץ או עצם או אבן או של זכוכית פסולין: היו הקהל עניים עושין אותן אפילו של בדיל ואם העשירו עושין אותן זהב אפילו המזרקות והשפודין והמגרפות של מזבח העולה והמדות אם יש כח בציבור עושין אותן של זהב אפילו שערי העזרה מחפין אותן זהב אם מצאה ידם:

ובהלכות כלי המקדש פרק א, הלכה יז:

ושבע מדות של לח היו שם. הין. וחצי ההין. ושלישית ההין. ורביעית ההין. ולוג. וחצי לוג. ורביעית. ולמה היו חצי ההין ושלישית ההין ורביעית ההין. למדידת הנסכים של זבחים....

שזה כולל הנסכים של יין כמבואר בערוך השולחן העתיד פרק יח, הלכה יח.

חוץ מדברי בעל ערוך השלחן, "דספל פירושו מקום קיבול", שהבאתי כבר, לענ"ד מקור נוסף להגדיר את הספלים ככלי יש בשולחן ערוך אורח חיים הלכות נטילת ידים סימן קנט, סעיף ה: "כלי שתחלת תיקונו כך שאינו יכול לעמוד בלא סמיכה, ואין משתמשין בו אלא ע"י סמיכה, ה"ז חשוב שפיר כלי; לפיכך כלי שהוא מלא נקבים מתחתיו ופיו צר למעלה, וכשמניח אדם אצבעו עליו אין המים יוצאים, וכשמסירו המים יוצאים, מותר ליטול ממנו אע"פ שאינו מחזיק כלום, כיון שעשוי לקבלה בענין זה וזה עיקר תשמישו, נקרא כלי. הגה: וכ"ש כלי שיש בו ברזא למטה, הואיל ומתחילה נעשה לקבל על ידי כך (טור וב"י)".

הסביר המשנה ברורה שם, ד"ה מלא נקבים – "הנה מסתימת המחבר משמע דאין חילוק בין נקבים קטנים לגדולים דהואיל בעת שמניח האצבע עליו אין המים יוצאים מקרי שפיר כלי וכשר לנטילה ולפ"ז ה"ה בליווע"ר שלנו שיש רק נקב אחד רחב למטה במקום יציאת המים וכשמסיר האצבע יוצאין המים בשפע ג"כ מותר. אבל מלשון הרמב"ם [והובא בט"ז] משמע דדוקא כשהנקבים שמהן יוצאין המים הם דקין מאד שאף כשמסיר האצבע אין יוצאין המים מחמת זה רק מעט באיחור גדול אבל כשהנקבים הם גדולים אסור וכ"ש בליווע"ר שלנו דאסור ועיין בבה"ל.

ובביאור הלכה שם: ד"ה מלא נקבים וכו' - עיין מ"ב מש"כ לענין דעת הרמב"ם וכבר התעוררו בזה המטה יהודה והגר"א. ועיין בט"ז וא"ר שהביאו בשם רש"ל שדעתו להחמיר בכל טיטרוס לענין נטילה [ומחלק בין טומאה לנטילה דבנטילה כלי חשובה בעינן] ומ"מ למעשה נראה דיש לסמוך על השו"ע אחרי דהרא"ש והטור מסכימים להקל וכ"כ רבינו ירוחם בשם המפרשים אך אם הנקבים גדולים או בליווע"ר שלנו נראה דיש להחמיר לכתחלה אחרי דלדעת הרמב"ם גם לענין טומאה לא חשיב כלי:

ואף על פי שהחפץ חיים החמיר לכתחילה בכל טיטרוס [לפחות לענין נטילת ידים], גם הוא הקל בברזא, ככתוב בסעיפים כה עד כז במשנה ברורה שם, וז"ל:

"(כה) כלי שיש בו ברזא - היינו מה שקורין (צאפי"ן) או מה שקורין (האנדפא"ס) שיש לו יתד מלמטה ובשעה שרוצה ליטול ממנו דוחה היתד למעלה ונשפך המים רק שצריך ליזהר להחזיר בכל שפיכה ושפיכה וכדלקמן בסוף ס"ט. ועיין במ"א לקמן סימן קס"ב דכשנוטל מהאנדפאס צריך ליטול רביעית      בבת אחת על היד: (כו) למטה - ר"ל אף בשוליה אפ"ה לא נתבטל ממנה שם כלי ע"י נקב זה ומותר ליטול בין דרך הברזא ובין למעלה דרך פי החבית: (כז) הואיל ומתחלה נעשה וכו' - וה"ה אם נעשה נקב בכלי המבטלו משם כלי ותיקן שם ברזא להשתמש דרך שם חשיב ג"כ כאלו נעשה מתחלה לכך כיון שעתה ייחד הברזא נעשה כלי עי"ז [מ"א]".

לסיכום, בזכות הפקק ששמו בספלים, לכאורה יש לתת להם דין של כלי שיש בו ברזא, לכן אנו זקוקים לתירוצו של תוספות, להסביר מדוע מותר היה להעביר מכלי זהב לכלי של כסף.

אבל אח"כ גליתי שלפי חלק מן השיטות, למשנה הסופית בכלים פרק ג וכן על פי הפסק של הרמב"ם בסוף הלכות כלים פרק י"ט אפשר לפקפק בראיה שלי. לכן חפשתי ראיה ברורה יותר ומצאתי.

פסק התוספתא (תוספתא מסכת כלים פרק ב) משפך של מתכת בין של בעלי בתים ובין של דבלין {ע"פ הגר"א וגם חסדי דוד על התוספתא צ"ל הרוכלין) טמא. בבאור הגר"א ד"ה משפך של מתכת כו'. פי' דבמתני' לא קתני אלא משפך של חרס והכא קמ"ל דשל מתכת אפילו של בעלי בתים טמא דפשוטי כלי מתכות טמאין.

וליתר הבנה אצטט מערוך השלחן העתיד טהרות חלק ג, סימן קצ"ז,א "כבר נתבארו דכלי עץ איתקש לשק, לכן בעינן כלי קבול כשק. וכלי מתכות לא איתקשו לשק, ולכן גם פשוטיהן טמאין". וכן בסימן קצ"ח,א הוא מוסיף: "כל כלי מתכות מקבלין טומאה, רק שיהא שם כלי על זה כדכתיב אך את הזהב ואת הכסף. ותניא בספרי יכול אפילו גולמים ת"ל אך חלק. ועוד דרשות יש שם. ואין חילוק בין פשוטין למקבלין, ורק כלי מקבל טומאה כדכתיב שם: כל כלי מעשה, ואע"ג דזהו בנדבת שרים האלפים והמאות כתיב, מ"מ חד עניינא הוא כדמוכח מרש"י ז"ל.

וכן נפסק להלכה שמשפך של מתכת, דינו ככלי, בהג"ה של הרמ"א ליו"ד, ק"כ הלכות הכשר כלים הלכה ז: "וכן המשפכות של ברזל או הברזות של ברזל ושאר מתכות כולן צריכין טבילה".

וכך פסק הרב מרדכי בן אליהו:

סוגי הכלים הטעונים טבילה

ה"בן איש חי" (שם, הלכה י) מחלק בין סוגי הכלים, כי יש כלים הטעונים טבילה ויש שאינם טעונים טבילה, וכך הוא כותב: "כלים שתשמישן לשפות עליהם קדירה, ככלי שקורין מנצ"ב, (חצובה) אין טעון טבילה. אבל כלים שדרכן לצלות עליהם המאכל עצמו טעונין טבילה. וסכין של שחיטה וכן סכין שמפצלים בה הטבחים הבהמה וסכינים שמיוחדים לנקר בהם הבשר כל אלו יטבילם בלא ברכה. אבל סכינים שחותכין בהם את הפת או שאר מאכל, וכן המזלג, צריכין טבילה בברכה. וכן כסוי הקדירה מטביל בברכה וכן משפך שקורין ריחת"י והברזות מטביל בברכה ", עכ"ל.

ואע"פ שאינני יודע טיבו של המשפך שקורין ריחת"י, אבל מצאתי בתשובה של  הרב שמואל אליהו (בנו של הרב מרדכי), שפסק שסתם משפך חייב בטבילה עם ברכה. וז"ל:


א- כלים שנרכשו מגוי צריכים טבילה כמו גוי שמתגייר שצריך טבילה. כלים אלו צריכים טבילה אפילו הם חדשים ולא השתמשו בהם כלל.
ב-כלי מתכת וזכוכית צריכים טבילה. כלי עץ ואבן אינם צריכים טבילה.
ג- חרסינה מטבילים בלי ברכה.
ד- כלים שאינם לאוכל - אינם צריכים טבילה ולכן חצובה אינה צריכה טבילה, כי אינה נוגעת באוכל אלא בסיר
ה- סכין קצבים מטבלים בלי ברכה. סכין אכילה - טבילה עם ברכה.
ו- משפך, סיר , כיסוי סיר - טבילה עם ברכה.

לסיכום, כמו שמשפך של מתכת, אע"פ שיש בו נקב, דינו ככלי, ה"ה לספלים של המזבח. לכן אנו זקוקים לתירוצו של תוספות, להסביר מדוע מותר היה להעביר מכלי זהב לכלי של כסף.

יש לציין שהיה תלמיד חכם שניסה לדחות את מסקנותי כך: אולי  אין איסור של מעלין בקודש ואין מורידין אלא כאשר מעבירים מכלי קיבול איכותי לכלי קיבול גרוע. אבל משמע מתוספות שיש דין מעלין בקודש ואין מורידין גם מכלי איכותי לכלי גרוע אף על פי שהכלי הגרוע אינו כלי קיבול. וסיוע לתוס' מהלכות תפילין, שאסור להוריד את הקלף של תפלין לדברי סת"ם פחות ממנו  בקדושה ועוד יותר אסור להורידו לחול לגמרי ועוד יש לי ראיה לתוספות שכתוב במפורש שיש איסור מעלין בקודש להביא לחם הפנים משלחן של זהב לשלחן של כסף או של שיש.  ולכאורה חז"ל הגדירו שלחן של מתכת כפשוטי כלי מתכת ולא ככלי שיש בו קיבול [לראיה עיין ברמב"ם הלכות כלים פרק ד הלכה א] ולכאורה אפשר לעשות שלחן מאבן שאינו מקבל טומאה בכלל ואף על פי כן חז"ל לא מצאו פתרון למעלין בקודש ולא מורידין אלא בהנחת הלחם הפנים ביציאתו, על שלחן של זהב.

וגם אם ימצא חכם, דרך לדחות את הראיות שלי, הדין של תוספות עומד בפני עצמו.

חפץ שהוקדש אפילו לשימוש חד פעמי  יש לו דין דאורייתא של מעלין בקודש ואין מורידין

כדי לסלק שאלה אחרת נגד תירוצו/דינו של תוספות אזכיר את דברי הביאור הלכה לסימן מ"ב, ד"ה אסור וכו'. עיין בפמ"ג שמסתפק אם דינא דאין מורידין הוא מדאורייתא או מדרבנן ולבסוף צידד לומר דהוא דאורייתא. ועיין בתשובת משכנות יעקב בסי' נ"ה שהביא ג"כ ראיה מירושלמי דהא דאין מורידין מדאורייתא הוא.

מקורו של הפרי מגדים במשבצות זהב על שו"ע סימן מ"ב, מרש"י מסכת מגילה דף כ"ו.

ד"ה לוקחין ספרים - נביאים וכתובים. אבל מכרו תורה כו' - שמעלין בקדש ולא מורידין - תוספתא: מעלין בקדש דכתיב ויקם משה את המשכן (שמות מ) , בצלאל עשה, ומשה שהיה גדול ממנו הקימו, ולא מורידים - דכתיב את מחתות החטאים האלה בנפשותם ועשו אותם רקועי פחים צפוי למזבח כי הקריבום לפני ה' ויקדשו וגו' (במדבר יז) כיון שהוקדשו – הוקדשו".

ויש לדייק שמדובר במחתות חולין שהוקדשו לעבודת חד פעמית בקטורת, כי לא סביר שהיה במלאי, של המשכן כבר, 250 כלים קדושים, שתוך יום אחד הסבו לעבודת הקטורת.

לגבי המקור מן הירושלמי [והצטרכתי להוסיף קצת פרשנות לדברי שו"ת משכנות יעקב] גם מצאתי תמיכה, שחפץ שהוקדש אפילו לשימוש חד פעמי  יש לו דין דאורייתא של מעלין בקודש ואין מורידין. שכך לכאורה היה המצב באבנטו של הכהן הגדול ביום הכיפורים. וזה לשון הירושלמי מסכת יומא פרק ז, הלכה ג:

"תני ר' חייה 'ולבשם',( ויקרא פרק טז ,ד) ובלו שם שם היו גנוזין שם היו מרקיבין ולא היו כשירים ליום הכיפורי' הבא. תני ר' דוסא אומ' כשרים הם לכהן הדיוט. תני רבי אומ' שתי תשובות בדבר אחת בבגדי כהן גדול ואחת בבגדי כהן הדיוט. תני לא נחלקו ר' ורבי אלעזר בי ר"ש על אבניטו של כהן גדול ביום הכיפורי' שהוא של בוץ ועל שאר ימות השנה שיש בו כלאי' ועל מה נחלקו על אבניטו של כהן הדיוט שרבי אומר יש בו כלאים ור' אלעזר בי רבי שמעון אומר אין בו כלאים".

כך פרש הקרבן העדה ד"ה אחת:  תשובה אחת מבגדי כה"ג שהן קדושה חמורה איך יעשו בגדי כהן הדיוט הא מעלין ואין מורידין. ד"ה ואחת: תשובה שנייה מבגדי כהן הדיוט עצמן דהא אבנטו של כה"ג הוא של בוץ ואבנט של כהן הדיוט הוא של כלאים.

על פי כל הנ"ל, אין לקבל את ההצעה של בעל הערוך לנר למסכת סוכה דף מח, לצמצם את הדין של "אין מורידין" כדי לבטל את הצורך להסברו של תוספות, שיש דין ביטול לספלים של כסף במזבח. עיין שם לפרטים.

דין ביטול בתפלין, כיצד פוסקים הפוסקים למעשה ומשמעות הפסק לדין ביטול במזבח

           לגבי המחלוקת בין הרב שמואל הבאבד"ק ווענגראב  ומחבר אבני נזר, לגבי תוספת סיד לדפנות התפילין שאלתי מומחה לתפילין, כיצד בימנו אנו פוסקים? הוא אמר, אנו היום לא נוהגים להוסיף סיד. לגבי עיקר הדין, הוא הפנה אותי לשו"ת שבט הלוי. אבל לפני שאביא את דברי שבט הלוי יש לציין שבסוף, שו"ת אבני נזר חו"מ, סימן ע"א, גם האבני נזר התיר אחרי הרבה פלפול שימוש בסיד, בתנאים מסוימים בתפילין, [ובסיוע מצד ספק ספיקא.] וזה לשונו:

והנה יש לנו היתר מחמת הא דשלהי מס' חגיגה (כ"ו ע"ב) דהכל הולך אחר הציפוי. האמנם כי נוכל לומר כיון דהכל הולך אחר המעמיד. הרי העיקר מעמיד הציפוי. וחשיב כאילו גם הציפוי סיד. אך שם בחגיגה דקאמר בין הציפוי עומד בין הציפוי שאינו עומד. וליש מפרשים בתוד"ה כאן שהציפוי דק ואינו יכול לעמוד בפ"ע. וא"כ העיקר מעמיד את הציפוי ואעפי"כ אזלינן בתר הציפוי. מיהו י"ל די"מ אלו סוברין דאינו הולך אחר המעמיד. ע"כ אין להעמיד יסוד ע"ז. רק לפסוק כמ"ש תחילה להזהיר שיהי' העורות הראשונים הסמוכים לגג הבית ולדפנותיו בלי הפסק סיד. עד שיהי' הבית יכול להתקיים איזה זמן ואח"כ לחזק הבית יותר יהי' כשר הפסק סיד: עכ"ל.

    

החומרא של שו"ת שבט הלוי

בשו"ת שבט הלוי כרך ג או"ח סימן ב. באמצע אות ד:

"אחרי שכתבתי זה, הרעישו כמה ת"ח בענין שנמצא ברוב תפילין הנעשים בעור בהמה גסה שיש פגמים ברבוע התיתורא והפגם ההוא או הסדקים נתמלא ונשלמו ע"י טיט ודבק שאינו מין עור א"כ שלמות הרבוע ששייך גם בתיתורא נשלם ע"י טיח הנ"ל, ועיין שו"ע סימן ל"ב סל"ט לענין רבוע תיתורא.

אבל נתישבתי דאיכא הרבה צדדים ללמד זכות על ישראל...

ועוד והוא העיקר דהתם הטיח דבר נפרד בפני עצמו עומד ומסבב עליו מבחוץ ואינו בטל לגוף התפילין, משא"כ מילוי נקב או פגם קטן י"ל בפשיטות דבטל לעצם העור ונעשה כעור עצמו ע"י בטולו לו, וראיה לי ממה שאמרו בשבת ק"ב ע"ב שכן קרש שנפל בו דרנא פי' תולעת מטיף לתוכו אבר וסותמו, והרי קרש פגימו בכל שהוא כמבואר ברבינו גרשום חולין י"ז ע"ב דגרס שם קרשים כ"ש ר"ל קרשי המשכן דפגימתן בכ"ש משום דכתיב תמים, וכיון דפגימתן בכ"ש, איך משלים הפגם ע"י אבר דהא כ' עצי שטים עומדים ופשיטא דעץ מעכב בהם, אלא ע"כ כנ"ל דהשלמת פגימה בעלמא בטל לעצם העץ, וה"נ בדידן לעצם העור, ועיין שו"ע או"ח סימן תקפ"ו לענין סתימת שופר באינו מינו בכה"ג...

והעיקר נלענ"ד לדינא כנ"ל, דלכתחילה ישים בסדקים חתיכות עור ואין חשש משום עור א' כנ"ל, מ"מ אם זה א"א נראה עיקר לדינא דצרוף הדבק אינו פוסל, דבטל הוא לגמרי לעור הבתים דזה צורת תקונו, מ"מ יהי' הדבק אם אפשר מעור טחון אע"פ שאינו עוד עור במקום דצריך עור, מ"מ לענין בטול לעור י"ל דקיל יותר כיון דהוא מינו, עכ"פ אין להרעיש כל כך על זה...

סו"ד לפי ענ"ד אין להחליף התפילין משום ספק טיח הנ"ל, דאם אפשר לתקן ע"י עור מה טוב, ואם לאו, עכ"פ כשר כנזכר למעלה, וה' הטוב יצילנו משגיאות, ונראה מתורתו נפלאות.

מיהו כ"ז שייך אם אין עצם הרבוע והזויות של תפילין נעשו מטיח כנ"ל – אבל עיני ראו תפילין שעיקר רבוע זוית הבתים ה'י נעשה מאיזה טיח ודבק באופן שאם היו מסירים זה נשארו התפילין אינם מרובעים לגמרי ופסולים מה"ת, בכה"ג פשיטא דפסול מעיקר הדין, והעושה זה הם מהמחטיאים את הרבים".

            משמע מדבריו שאי אפשר להשלים את הזויות או הרבוע של המזבח בחומרים שאינם שייכים למזבח, במיוחד שבאות ג, של אותה תשובה, השוה בעל שבט הלוי את דינו  של הרבוע בתפילין לדינו של הרבוע במזבח. אבל יש לי שאלה על דברי שבט הלוי. אם אנחנו לומדים מסתימת קרשי המשכן באבר, להתיר שמוש בחומרי מילוי בתפילין ובמזבח, יש לשאול, האם התולעים ידעו לפגום בקרשים רק במקומות שאינם מהרסים את צורת הרבוע והזויות בקרש?

ואם לא נגדיר את הזפת כגזירת הכתוב או גזירת הנביאים, יותר קל להבין מדין ביטול מדוע זפת שהיא שרף של עץ מותרת במזבח. [ואם השתמשו באספלט הבוקע מתוך אדמת ים המלח, בתור זפת, אין לי ראיה מדין זפת. [

ואם כן, גם אם לא נרצה להגדיר את העופרת\אבר כאדמה, לכאורה ניתן לסמוך על הרוב שזיהו את העופרת\אבר כקוניא יחד עם דין ביטול עולמית כדי להקל אם מבחינת גשמית נרצה להשתמש בעופרת.

וכיון שידוע לי שניתן להתווכח נגד ההוכחות שלי בעד דין ביטול טרחתי בחלק מההצעות שלי לבנין המזבח שלא  יהיו מבוססות על סמך ההיתר הנ"ל.

הצעות למעשה איך לבנות השכבה החיצונית להיות עמיד לטמפרטורות גבוהות מלחים , חומצות ,  סולפטים ומים.

1 הצעת פרופסר ר' דניאל מיכלסון שליט"א חבר בארגון המכונה "סנהדרין":

יש סוגים של מלט שיתכן שהם עמידים מספיק לתנאי המזבח. הפרופסר מיכלסון שליט"א הציע לעשות את השכבה החיצונית ממלט זה. אך כדי לאמץ פתרון כזו יהיה צורך לגדולי הפוסקים להכריע, האם יש למלט דין אדמה או סיד או האם לסמוך לגמרי על דין ביטול כדי להכשיר. גם יהיה צורך לדון האם ברזל פוסל במלט או רק באבנים, אלא אם ניצור את המלט בדרך השונה מן הרגילה. ולענ"ד יש ודאי פתרונות שהם יותר לכתחילה, ואשאיר לאחרים האחריות להחליט כיצד לנהוג בשעת הדחק.

2 לעשות שכבה חיצונית מסיד וזפת פחות מעומק של טפח [ואולי מחול דק או מאדמה] ולתקן מפעם לפעם. אבל אינני מומחה לקבוע אם מצד הגשמיות, הפתרון הוא מעשי. וצריך לעשות ניסויים. ולפי האבני נזר, משמע לי שאפשר לעשות שכבה חיצונית של אדמה במזבח עבה כמה אמות [ולכסותו בסיד]. והרב יהודה קרויזר פעם אמר לי שהוא סובר שדי ב-2 אבנים במזבח כדי להִיקרא בשם מזבח אבנים, (עד כאן אני מצטט מדבריו). או שמא צריך שיעור של מזבח קטן או רוב מזבח קטן [עיין בליקוטי הלכות,זבחים פרק ששי, תורת הקדשים, אות ל, לשיעור הנ"ל]. או שמא צריך סתם שיעור של רוב. ואשאיר לאחרים האחריות להחליט כיצד לנהוג בשעת הדחק.

3 הרב רוגין כתב לי שזכוכית טהורה מסִילִיקָה  נמסה רק ב 2300 מעלות  צֶלְזְיוּס  וזכוכית טיפוסית עם נַתְרָן פַּחְמָתִי נמסה מסביב 1500 מעלות צֶלְזְיוּס. ואם כן  מצאנו חומר שלפחות עמיד נגד החום במזבח ואולי ניתן להכשירו מצירוף כמה ספקות, כמו שתארתי, לעיל. ואם ניצור את הזכוכית ע"י גרמא, אולי יש עוד סניף להקל. אבל אינני מומחה לקבוע אם מצד הגשמיות, הפתרון [להשתמש בזכוכית] הוא מעשי. וצריך לעשות ניסויים.

4 שאלתי מומחים לארובות ומומחים שיוצרים מנגלים מאבן, האם אפשר לעשות מנגל מאבן גְּרָנִיט שתעמוד בתנאים שיש במנגל מבלי להשבר או להיסדק. הם השיבו שהדבר אפשרי. ואם כן, אולי נוכל לחתוך על ידי סילון מים שמופעל על ידי גרמא חתיכות של גרניט לשכבה החיצונית של המזבח. וצריך לעשות ניסויים, לקבוע בודאות האם למעשה אפשר כך לפתור את הבעיה.

5 לעשות לפחות הקרנות והזויות מעופרת ולכסותם בסיד, ששמא קוניא =עופרת, או שמא עופרת המכוסה בסיד בטלה לגוף המזבח. ועדיין צריך בדיקה האם נחייב בפתרון כזה, עובי של דינר, לסיד, כדי שנגדיר לו כדבר של ממש. [עיין בתורה שלמה, של הרב מ. כשר על הפסוק בפרשת בא, "וימש חשך" לראיות רבות, שעבה כדינר זה שיעור של ממשות]. או האם די בשכבה כלשהו?

ועיין בביאור הלכה סימן לב ד"ה אין להקפיד (הלכה לט) שגם במקומות שהיה נפקא מינא לעיכובא, לפעמים נמצא שם זפת קוניא וסיד בעובי של טפח, לכן הרבוע של המזבח נפסל בפגימה של טפח בסיד וכו'  וכן משמע מזבחים דף נד "כיצד בונין את המזבח מביאין מלבן שהוא שלשים ושתים על שלשים ושתים וגובהו אמה ומביא חלוקי אבנים מפולמות בין גדולות בין קטנות ומביא סיד וקוניא וזפת וממחה ושופך וזה הוא מקום יסוד..."  

6 אולי הפוסקים יכריעו שאפשר לצרף כמה ספקות ביחד כדי להשתמש בספיר מלאכותי [הנוצר על ידי גזים חמים ביותר] שהוא חומר חזק מאד ועמיד לחום גבוה. א] ספק אם כל צפוי כגון נחושת, שהוא לשמירה או לכבוד, או ליופי, מותרת במזבח אבנים. ב] ספק ששמא יש להכשיר מדין ביטול ג] ספק, אם ספיר מלאכותי יש לו דין של סיד [ולא רק לבנה] . שסיד נוצר על ידי אש ומקורו מאבן. וגם ספיר מלאכותי נוצר באש וקשור למושג של אבן. ד] הספק שמא ספיר מלאכותי נחשב לאבן ממש.

ומצאתי ראיות שיש להוציא את הספיר המלאכותי מדין לבנה כי 1)משמע קצת משמות ה, פסוק ז, ושמות ה פסוק ט"ז, שאי אפשר לעשות לבנים בלי תבן או קש{לפחות בתקופת יציאת מצרים}. 2) לדעת רש"י בשמות פרק ה, לבנים = " טיולי"ש בלעז [רעפים] שעושים מטיט ומייבשין אותן בחמה, ויש ששורפין אותן בכבשן: "ופירוש דומה מובא במצודת ציון, יחזקאל, פרק ד, א, ד"ה לבנה.  3) בישעיהו ט פסוק ט  כתוב "לְבֵנִים נָפָלוּ, וְגָזִית נִבְנֶה; שִׁקְמִים גֻּדָּעוּ, וַאֲרָזִים נַחֲלִיף. ". ומפרשי התנ"ך הבינו מכאן שאיכותן של אבני גזית, מעולות מאיכותן של לבנים. וזה לשון המלבי"ם : "אמרו מה לנו לפחד על מה שנפל רצין על ידי מלך אשור, הלא עתה נבחר עוזרים אחרים שיהיו חזקים יותר מארם, ונדמה כמי שנפל ביתו שהיה בנוי מלבנים שבונה תחתיו בית מגזית שחזק יותר". ולכאורה כך הסכים התנא יונתן בן עוזיאל, שם: "רישיא גלו ולטבין מנהון נמני נכסיא אתבזזו ודשפירין מנהון נקני". אם כן ספיר מלאכותי, שלא נוצר על ידי תבן, קש, או טיט, אבל הוא איכותי וחזק כמו גזית, לכאורה יצא מכלל לבנה. ואם ניצור ספירים על ידי גרמא אולי יש עוד סבה לחלק בין ספיר, ללבנה.

ואולי אם נשתמש בספיר מלאכותי נקיים דברי הנביא (ישעיה פרק נד )"ויסדתיך בספירים".

בברכה

שלמה משה שיינמן


אי-מייל לתגובות manager6h@yahoo.com

 



הערות שוליים

[i]  הרב אביגדור נבנצל העיר "מי אמר שהמזבח קל יותר מסכין של שחיטה? אולי הואיל וכפרת כל ישראל, והשראת השכינה וכו' תלוי בו יש להחמיר במזבח יותר?" עכ"ל.

הנחתי שיש להקל יותר על סמך פסחים לז,א:

וכמה פת עבה א"ר הונא טפח שכן מצינו בלחם הפנים טפח מתקיף לה רב יוסף אם אמרו בזריזין יאמרו בשאינן זריזין אם אמרו בפת עמילה יאמרו בפת שאינו עמילה אם אמרו בעצים יבשין יאמרו בעצים לחים אם אמרו בתנור חם יאמרו בתנור צונן אם אמרו בתנור של מתכת יאמרו בתנור של חרס

משמע שאנו מקילים יותר לגבי המקדש.

[ii]  הרב נבנצל העיר שעל פי יוסף בן מתתיהו הצדוקי, שרגמו אותו היה ינאי המלך.

תגובה: לצערנו היו כמה צדוקים ששמשו ככהן גדול. עד כדי כך, שהיו צריכים להשביע כל כהן גדול שהוא לא יעשה כצדוקים. ועד כדי כך שאמרו ביומא ט,א

אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מאי דכתיב (משלי י) יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה יראת ה' תוסיף ימים זה מקדש ראשון שעמד ארבע מאות ועשר שנים ולא שמשו בו אלא י"ח כהנים גדולים ושנות רשעים תקצרנה זה מקדש שני שעמד ד' מאות ועשרים שנה ושמשו בו יותר משלש מאות כהנים צא מהם מ' שנה ששמש שמעון הצדיק ושמונים ששמש יוחנן כהן גדול עשר ששמש ישמעאל בן פאבי ואמרי לה י"א ששמש ר' אלעזר בן חרסום מכאן ואילך צא וחשוב כל אחד ואחד לא הוציא שנתו

ועד כדי כך שאמרו על הכהן גדול (יומא דף יח) ואם רגיל לקרות קורא ואם לאו קורין לפניו ובמה קורין לפניו באיוב ובעזרא ובדברי הימים זכריה בן קבוטל אומר פעמים הרבה קריתי לפניו בדניאל.

לכן יתכן שאין מחלוקת בין הירושלמי שקבע שהרגו את הצדוקי ויוסף בן מתתיהו, אלא דברו ב-2 אירועים שונים. ואם יש מחלוקת אני סומך יותר על התלמוד ירושלמי. וזה לשון הירושלמי

במסכת סוכה פרק ד דף כא, ב פרק ד הלכה ו גמרא: אית דבעי מימר היא דפרה היא דסוכה היא דכיפורים.  רבי סימון לא אמר כן אלא או דפרה ודסוכה חד.  ודכיפורים חד.  או דפרה ודכיפורים חד.  ודסוכה חד.  מ"ד לא באו ימים קלים עד שמת תלתיהון עבד.  מ"ד יצא חוטמו מזנק תולעים וכמין פרסת עגל בתוך מצחו.  כמ"ד או דפרה ודסוכה חד ודכיפורים חד.  או דפרה ודכיפורים חד ודסוכה חד.  ציוחה עליהן העזרה צאו מיכן צאו מיכן בני עלי טימאתן בית אלהינו.  בו ביום נפגמה קרן המזבח ונתנו עליו גוש של מלח שלא יהא נראה כפגום.  שכל מזבח שאין לו קרן וסובב ויסוד פגום הוא.

הכוונה שידוע לנו על 3 מקרים לפחות שהצדוקים פגעו בעבודת המקדש. פעם שצדוקי הקטיר בקודש הקדשים ביום הכפור שלא כדין, פעם שנסך הכהן את נסיוך המים על רגליו בחג הסוכות ופעם בימי רבי יוחנן בן זכאי במשל תהליך עשיית פרה אדומה. וזה לשון התוספתא פרה פרק ג "ומעשה אחד שהעריב שמשו ובא לשרוף את הפרה וידע בו רבן יוחנן בן זכאי ובא וסמך שתי ידיו עליו ואמר לו אישי כהן גדול מה נאה אתה להיות כהן גדול טבול יום אחד ירד וטבל ועלה אחרי שעלה צרם לו באזנו אמר לו בן זכאי לכשאפנה לך אמר לו כשתפנה.  לא שהה שלשה ימים עד שנתנוהו בקבר".  

וכיון שהורדוס ובניו שלטו לפני החורבן (לדעת  חז"ל) 103 שנים וגם לפני הורדוס היו כמה וכמה שנים עד שמגיעים לתקופת ינאי, לא יתכן שרב יוחנן בן זכאי שהיה בעת חורבן המקדש, חי כרב חשוב, בתקופת ינאי. לכן לפי הדעה שהכהן במעשה ניסוך המים הוא הכהן של פרה אדומה, אפשר לדייק שלא מדובר בינאי.

 

[iii]  הרב נבנצל גם העיר בצדק, שצ"ע מה שכתבתי בעמוד 17 אם סתימה בשניים היא בעי' של איסור חמור כאשר זו רק חציצת בית הסתרים.

ראיתי בחכמת אדם כלל קכ הלכה יג שבאמת יש מחלוקת הפוסקים אם "ראוי לביאת מים" דאורייתא או דרבנן. ואף לשיטה שראוי לביאת מים דאורייתא, קבע החכמת אדם, שיש יותר מקום להקל כאשר האשה לא בדקה לפני הטבילה, בניגוד לחציצה בשאר מקומות. ואני לא ידעתי עד שהרב העיר את תשומת לבי, שלפי חלק מן הפוסקים אין אפשרות, שסתימות בשן תביא למצב של התרת איסור חמור.

            הבהרה: אין לדייק משתיקתו של הרב נבנצל ברוב עמודי המאמר, שהרב הסכים או לא הסכים למה שכתבתי.

 

            ואסיים מציטוט ממכתב ברכה מאת הרב בנימין דוד בהרב מ' שמשון רפאל הלוי, שמופיע בספר ליקוטי הלכות.

לכבוד ידידי הגאון המפורסם בצדקתו סיני וע"ה כו' כקש"ת מ' ישראל מאיר נ"י בעל המחבר משנה ברורה ושארי ספרים.

אחד"ש גכת"ה כמשפט, כאשר הייתי בצוותא חדא עם כבוד גאונו ושאל ממני עצה בדבר אשר רצונו להדפיס את חיבורו אשר נקוב בשם ליקוטי הלכות, על סדר קדשים, בודאי כאשר מן השמים זכה עד כה לזכות את הרבים בחיבוריו הקדושים כן יזכה מן השמים לזכות את הרבים בחיבוריו ולעסוק בו ויהיה נחשב כאלו הקריב  קרבן ובזה יהי' זכות הרבים תלוי בו ונזכה במהרה לבנין ביהמ"ק ולעבוד שם בפועל את המצווה עלינו כן יהי' רצון אמן מאת ידידו המברכו בכל טוב סלה כנפשו נפש.


- למאמרים נוספים
http://www.vilnagaon.org/hebrew/
The following is a quote from the web site: http://www.hamikdash.com/Altar_Stones.html
Ideally, we want stones which are naturally perfectly smooth. They must come from a place where we can be certain that no iron ever touched them. Anyone who knows of such stones is requestedto contact us by e mail.
  If we can't get natural stones, the next best is stones which are polished smooth with no contact with metal of any kind. Anyone who can help us in such preparation is requested to contact us by e mail.
  Anyone wishing to donate for this project can either contact us by email or press here. Mercaz Har haBayith
{In order to avoid possible violations of Halacha} No gifts are accepted as Hekdesh or dedications for the Temple. All gifts are to be given for the organization, and when the time is right, we will dedicate the things to the Temple as necessary.